מאור ושמש במדבר פרשת מטות
וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה. יש לדקדק בזה מה ראו בני גד ובני ראובן ליטול חלקם בארץ הזאת, הלא בבאי הארץ כתיב (דברים ד ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם וגו', וכי אפשר לומר בצדיקים גדולים כמוהם שיחבבו את הארץ הזאת מפני שהיא ארץ מקנה ולא יחבבו את ארץ ישראל שהיא ארץ הקדושה. ועוד יש לדקדק, מה משמיע לנו הכתוב בְּחָשְׁבוֹ שמות הערים, ולכאורה המה מיותרים, והיה די לנו באמרו 'הארץ אשר הכה ה' וגו' ארץ מקנה' וגו'.
ויש לרמוז בזה על פי מה דאיתא בגמרא (ברכות ח א) אמר רב הונא בריה דרב יהודה אמר רבי אמי, לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון, ופירש רש"י ז"ל: שאין בו תרגום, וצריך לקרותו שלש פעמים בעברי. ולכאורה קשה על פירוש רש"י, אם הוא קורא 'עטרות ודיבון' שלש פעמים בעברי, האיך שייך לומר בעטרות ודיבון שנים מקרא ואחד תרגום. ובתוספות הקשו, אמאי נקט 'עטרות ודיבון' שיש לו מכל מקום תרגום ירושלמי, היה לו לומר 'ראובן ושמעון' או פסוקי אחריני שאין להם תרגום כלל; ויש לומר, משום הכי נקט 'עטרות ודיבון' אף על גב שאין בו תרגום ידוע אלא תרגום ירושלמי, וצריך לקרותו שלש פעמים בעברי, מכל מקום יותר טוב לקרוא פעם שלישית בתרגום. וצריך להבין, הלא כתיב בתרגום אונקלוס שלפנינו על עטרות ודיבון מכלילתא ומלבשתא, ואם נאמר שמעתיק מתרגום ירושלמי מפני מה לא כתיב אצל 'ויבנו' התרגום הנ"ל. ונראה לרמוז בכל זה, דהנה כתיב נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים וגו' וידבר משה אל העם וגו' אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל וגו' וצריך להבין, מפני מה צוה משה להיות דווקא אלף למטה.
ונראה, דאיתא בספרי קודש שכ"ב אותיות התורה יש לכל אות ואות צירופים מכל כ"ב אותיות התורה. ועינינו הרואות דהנה האל"ף נכתב על ידי צירוף, וכן כולם. וכולם נכללים בשם הוי"ה ב"ה, לכן שם הוי"ה מצטרף בכל צירופי אותיות, הן בא"ב והן בא"ת ב"ש. ואיתא בספר יצירה (פ"א מ"ט) שהם שלש אמות ושבע כפולות וי"ב פשוטות; והי"ב פשוטות הן י"ב שבטי יה, ויש לכל שבט ושבט שלו צירוף אחד בהאל"ף - בי"ת, שבו הולך לעבודת ה'. וכשהיו ישראל על מעמדם - היה לכל שבט ושבט נוסח תפילה על פי צירוף שלו בהאל"ף - בי"ת ונכלל בשם הוי"ה ב"ה. והנה אומה המדינים היה קליפה עצומה יותר מסיחון ועוג, כי המחטיאו יותר מן ההורגו. והנה ידוע, שֶׁזֶּה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה אֱלֹהִים, כמו שיש בסטרא דקדושא עשר קדושות - כמו כן כנגדם בסטרא אחרא יש עשר טומאות בכללם. וזהו מה שאמרו בגמרא (ראה במדב"ר יד כ) דבלעם היה נביא כמשה, פירוש כמו שמשה היה יונק נביאותו ממקום גבוה בסטרא דקדושא - כן היה בלעם יונק בסטרא אחרא. ובני ישראל היו צריכין לתת נקמת ה' במדין - להכניע קליפה שלהם שהיא מקור הטומאה, שלא יכשלו בם עוד עַם בני ישראל. ועיקר הוא להכניע מקור שלהם שהם כנגד כתר חכמה בינה, ואז (ישעיהו כט ד) וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר, והם מבולבלים ממש ואינם יכולים לעשות שום דבר בכשופיהם, וממילא יהיו בטלים ומבוטלים כל כוחות הטומאה. על כן היה משה רבינו בוחר מכל שבטי ישראל אלף למטה, היינו שבחר מכל שבט ושבט אנשים צדיקים שיודעים הצירוף האל"ף - בי"ת שלו, כדי שכל שבט ושבט יכניע הקליפות על פי צירוף אל"ף - בי"ת שלו מכל וכל. והנה שמות הערים הן תשע כוחות הטומאה, ועטרות ודיבון הם כנגד כתר חכמה ובינה, לכן תרגם המתרגם על עטרות - מכלילתא, שהיא מלשון כלילא היינו כתר, ועל ודיבון שהיא כנגד חכמה בינה תרגם המתרגם מלבשתא שחכמה ובינה הם חיות של כל העולמות, וכל העולמות הם לבושים לחכמה ובינה, לכן תרגם המתרגם מלבשתא היינו חכמה ובינה שהם מלובש בהעולמות.
וזהו פירוש הגמרא אמר רב הונא בריה דרב יהודא אמר רבי אמי, לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום הטעם, כי התורה היא הפנימיות, והתרגום היא בחינת אחורים, ויש שם אחיזת החיצונים, לכן צריך האדם לקרות פעם שלישי תרגום כדי ליתן חיות לסטרא אחרא, שיהיה יונק מעט מסטרא דקדושא שלא יקטרג ח"ו. וקאמר הגמרא אפילו עטרות ודיבון אל יאמר האדם איך אקרא כאן התרגום ואתן כח להקליפה הקשה חלילה שהיא כנגד כתר חכמה בינה - אף על פי כן טוב יותר לומר פעם שלישית התרגום, וזה היה גם כן כוונת בני גד ובני ראובן - להכניע הקליפה הקשה שלהם לאבד חכמתם ולעקר שרשיהם לבל יוכלו עוד להרע לבני ישראל לבלתי יחטאו, ועל זה שָׂמוּ מְגַמַּת פְּנֵיהֶם, ומסרו נפשם על קדושת השם מפני שהיה זאת בכוחם; שגד רומז למזל - עליון וראובן רומז לבינה, כי ראובן היה ראש לכל בעלי תשובה, ותשובה עילאה נקראת בינה, וחכמה בינה הם אחד. וזהו ביאור הכתובים ויבאו בני גד ובני ראובן וגו', וחשבו תשע שמות הערים, שהם תשע כוחות הטומאה, והעשירי לא היה מן הצורך לפרטו, שאם התשע כוחות יהיו נבטלין - העשירי ממילא יהיה בטל. וזה פירוש הפסוק עטרות ודיבון וגו' הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה פירוש, שהיא ארץ גשמיות המחטיא את האדם, ולעבדיך מקנה פירוש, שיש כח בידינו להכניע הקליפות האלה, כי עטרות ודיבון הם כנגד כתר חכמה בינה, ובני גד ובני ראובן רומזים לזה, כי גד רומז למזל עליון וראובן לבינה, וחכמה בינה הם אחד כנ"ל, ויש כח בידינו להכניע את עטרות ודיבון דהיינו לאבד את חכמתם ואת בינתם ויהיו מבולבלים ממש, ולא יוכלו עוד להרע לבני ישראל בכשפיהם, וממילא יהיו כל הכוחות הטומאה בטל. וזהו לכן יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה. לכן כשהיו בונים אותם - כבר היו מכניעים את הקליפות ונסרח חכמתם ונטרדו, לכן אצל ויבנו בני גד את דיבון ואת עטרות אין מתרגם המתרגם מכלילתא ומלבשתא כמו שמתרגם כאן, לפי שאז כבר נאבדה חכמתם ונסתר בינתם והיו מבולבלים ממש, כנ"ל.
וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה. יש לדקדק בזה מה ראו בני גד ובני ראובן ליטול חלקם בארץ הזאת, הלא בבאי הארץ כתיב (דברים ד ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם וגו', וכי אפשר לומר בצדיקים גדולים כמוהם שיחבבו את הארץ הזאת מפני שהיא ארץ מקנה ולא יחבבו את ארץ ישראל שהיא ארץ הקדושה. ועוד יש לדקדק, מה משמיע לנו הכתוב בְּחָשְׁבוֹ שמות הערים, ולכאורה המה מיותרים, והיה די לנו באמרו 'הארץ אשר הכה ה' וגו' ארץ מקנה' וגו'.
ויש לרמוז בזה על פי מה דאיתא בגמרא (ברכות ח א) אמר רב הונא בריה דרב יהודה אמר רבי אמי, לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון, ופירש רש"י ז"ל: שאין בו תרגום, וצריך לקרותו שלש פעמים בעברי. ולכאורה קשה על פירוש רש"י, אם הוא קורא 'עטרות ודיבון' שלש פעמים בעברי, האיך שייך לומר בעטרות ודיבון שנים מקרא ואחד תרגום. ובתוספות הקשו, אמאי נקט 'עטרות ודיבון' שיש לו מכל מקום תרגום ירושלמי, היה לו לומר 'ראובן ושמעון' או פסוקי אחריני שאין להם תרגום כלל; ויש לומר, משום הכי נקט 'עטרות ודיבון' אף על גב שאין בו תרגום ידוע אלא תרגום ירושלמי, וצריך לקרותו שלש פעמים בעברי, מכל מקום יותר טוב לקרוא פעם שלישית בתרגום. וצריך להבין, הלא כתיב בתרגום אונקלוס שלפנינו על עטרות ודיבון מכלילתא ומלבשתא, ואם נאמר שמעתיק מתרגום ירושלמי מפני מה לא כתיב אצל 'ויבנו' התרגום הנ"ל. ונראה לרמוז בכל זה, דהנה כתיב נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים וגו' וידבר משה אל העם וגו' אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל וגו' וצריך להבין, מפני מה צוה משה להיות דווקא אלף למטה.
ונראה, דאיתא בספרי קודש שכ"ב אותיות התורה יש לכל אות ואות צירופים מכל כ"ב אותיות התורה. ועינינו הרואות דהנה האל"ף נכתב על ידי צירוף, וכן כולם. וכולם נכללים בשם הוי"ה ב"ה, לכן שם הוי"ה מצטרף בכל צירופי אותיות, הן בא"ב והן בא"ת ב"ש. ואיתא בספר יצירה (פ"א מ"ט) שהם שלש אמות ושבע כפולות וי"ב פשוטות; והי"ב פשוטות הן י"ב שבטי יה, ויש לכל שבט ושבט שלו צירוף אחד בהאל"ף - בי"ת, שבו הולך לעבודת ה'. וכשהיו ישראל על מעמדם - היה לכל שבט ושבט נוסח תפילה על פי צירוף שלו בהאל"ף - בי"ת ונכלל בשם הוי"ה ב"ה. והנה אומה המדינים היה קליפה עצומה יותר מסיחון ועוג, כי המחטיאו יותר מן ההורגו. והנה ידוע, שֶׁזֶּה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה אֱלֹהִים, כמו שיש בסטרא דקדושא עשר קדושות - כמו כן כנגדם בסטרא אחרא יש עשר טומאות בכללם. וזהו מה שאמרו בגמרא (ראה במדב"ר יד כ) דבלעם היה נביא כמשה, פירוש כמו שמשה היה יונק נביאותו ממקום גבוה בסטרא דקדושא - כן היה בלעם יונק בסטרא אחרא. ובני ישראל היו צריכין לתת נקמת ה' במדין - להכניע קליפה שלהם שהיא מקור הטומאה, שלא יכשלו בם עוד עַם בני ישראל. ועיקר הוא להכניע מקור שלהם שהם כנגד כתר חכמה בינה, ואז (ישעיהו כט ד) וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר, והם מבולבלים ממש ואינם יכולים לעשות שום דבר בכשופיהם, וממילא יהיו בטלים ומבוטלים כל כוחות הטומאה. על כן היה משה רבינו בוחר מכל שבטי ישראל אלף למטה, היינו שבחר מכל שבט ושבט אנשים צדיקים שיודעים הצירוף האל"ף - בי"ת שלו, כדי שכל שבט ושבט יכניע הקליפות על פי צירוף אל"ף - בי"ת שלו מכל וכל. והנה שמות הערים הן תשע כוחות הטומאה, ועטרות ודיבון הם כנגד כתר חכמה ובינה, לכן תרגם המתרגם על עטרות - מכלילתא, שהיא מלשון כלילא היינו כתר, ועל ודיבון שהיא כנגד חכמה בינה תרגם המתרגם מלבשתא שחכמה ובינה הם חיות של כל העולמות, וכל העולמות הם לבושים לחכמה ובינה, לכן תרגם המתרגם מלבשתא היינו חכמה ובינה שהם מלובש בהעולמות.
וזהו פירוש הגמרא אמר רב הונא בריה דרב יהודא אמר רבי אמי, לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום הטעם, כי התורה היא הפנימיות, והתרגום היא בחינת אחורים, ויש שם אחיזת החיצונים, לכן צריך האדם לקרות פעם שלישי תרגום כדי ליתן חיות לסטרא אחרא, שיהיה יונק מעט מסטרא דקדושא שלא יקטרג ח"ו. וקאמר הגמרא אפילו עטרות ודיבון אל יאמר האדם איך אקרא כאן התרגום ואתן כח להקליפה הקשה חלילה שהיא כנגד כתר חכמה בינה - אף על פי כן טוב יותר לומר פעם שלישית התרגום, וזה היה גם כן כוונת בני גד ובני ראובן - להכניע הקליפה הקשה שלהם לאבד חכמתם ולעקר שרשיהם לבל יוכלו עוד להרע לבני ישראל לבלתי יחטאו, ועל זה שָׂמוּ מְגַמַּת פְּנֵיהֶם, ומסרו נפשם על קדושת השם מפני שהיה זאת בכוחם; שגד רומז למזל - עליון וראובן רומז לבינה, כי ראובן היה ראש לכל בעלי תשובה, ותשובה עילאה נקראת בינה, וחכמה בינה הם אחד. וזהו ביאור הכתובים ויבאו בני גד ובני ראובן וגו', וחשבו תשע שמות הערים, שהם תשע כוחות הטומאה, והעשירי לא היה מן הצורך לפרטו, שאם התשע כוחות יהיו נבטלין - העשירי ממילא יהיה בטל. וזה פירוש הפסוק עטרות ודיבון וגו' הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה פירוש, שהיא ארץ גשמיות המחטיא את האדם, ולעבדיך מקנה פירוש, שיש כח בידינו להכניע הקליפות האלה, כי עטרות ודיבון הם כנגד כתר חכמה בינה, ובני גד ובני ראובן רומזים לזה, כי גד רומז למזל עליון וראובן לבינה, וחכמה בינה הם אחד כנ"ל, ויש כח בידינו להכניע את עטרות ודיבון דהיינו לאבד את חכמתם ואת בינתם ויהיו מבולבלים ממש, ולא יוכלו עוד להרע לבני ישראל בכשפיהם, וממילא יהיו כל הכוחות הטומאה בטל. וזהו לכן יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה. לכן כשהיו בונים אותם - כבר היו מכניעים את הקליפות ונסרח חכמתם ונטרדו, לכן אצל ויבנו בני גד את דיבון ואת עטרות אין מתרגם המתרגם מכלילתא ומלבשתא כמו שמתרגם כאן, לפי שאז כבר נאבדה חכמתם ונסתר בינתם והיו מבולבלים ממש, כנ"ל.
