דברי הרמב"ם בספר המצוות שורש א':
(שיטת הרמב"ם מבוארת בכמה מקומות. בהשגות הרמב"ן הביאן, ומדבריו מבררת שיטת הרמב"ם יותר, מאשר בדברי הרמב"ם עצמו כאן)
השרש הראשון שאין ראוי למנות בכלל הזה המצות שהן מדרבנן.
דע כי זה הענין לא היה ראוי לעורר עליו לבאורו כי אחר שהיה לשון התלמוד שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני איך נאמר בדבר שהוא מדרבנן שהוא מכלל המנין. אבל העירונו עליו מפני שטעו בו רבים ומנו נר חנוכה ומקרא מגלה בכלל מצות עשה וכן מאה ברכות בכל יום ונחום אבלים ובקור חולים וקבורת מתים והלבשת ערומים וחשוב תקופות ושמונה עשר יום לגמור בהן את ההלל. והשתכל ממי שישמע לשונם נאמרו לו למשה בסיני וימנה קריאת ההלל ששבח בו דוד עליו השלום האל יתעלה שצוה בה משה וימנה נר חנוכה שקבעוהו חכמים בבית שני וכן מקרא מגלה. אמנם היות משה נאמר לו בסיני שיצונו כי כשיהיה באחרית ממלכתנו ויקרה לנו עם היונים כך וכך יתחייב לנו שנדליק נר חנוכה, הנה איני רואה שאחד ידמה זה או שיעלהו במחשבתו.
ומה שייראה לי שהביאם אל זה היותנו מברכין על אלו הדברים אשר קדשנו במצותיו וצונו על מקרא מגלה ולהדליק נר ולגמור את ההלל ושאלת התלמוד (שבת כג א) היכן צונו ואמרו מלא תסור. ואם מטעם זה מנו אותם הנה ראוי שימנו כל דבר שהוא מדרבנן כי כל מה שאמרו חכמים לעשותו וכל מה שהזהירו ממנו כבר צווה משה רבינו בסיני שיצונו לקיימו והוא אמרו (ר"פ שופטי') על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה והזהירנו מעבור בדבר מכל מה שתקנו או גזרו ואמר (שם) לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. ואם יימנה כל מה שהוא מדרבנן בכלל תרי"ג מצות מפני שהוא נכנס תחת אמרו יתעלה לא תסור, מפני מה מנו בפרט אלו ולא מנו זולתם וכמו שמנו נר חנוכה ומקרא מגלה היה להם למנות נטילת ידים ומצות ערוב כי הנה אנו מברכים אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים ועל מצות ערוב כמו שנברך על מקרא מגלה ולהדליק נר חנוכה והכל מדרבנן. ובבאור אמרו (חולין קו א) מים ראשונים מצוה מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים, כמו שאמרו במקרא מגלה ונר חנוכה היכן צונו מלא תסור. וכבר התבאר שכל מה שתקנו הנביאים ע"ה שעמדו אחר משה רבנו הוא גם כן מדרבנן. ובבאור אמרו (שבת יד ב ערובי' כא ב) בשעה שתקן שלמה עירובין וידים יצתה בת קול ואמרה חכם בני ושמח לבי וכו'. ובארו במקומות אחרים שערובין דרבנן ייקרא (שם ה: שבת לד א) וידים מדברי סופרים (ידים פ"ג מ"ב). הנה כבר התבאר לך שכל מה שתקנו אחר משה נקרא דרבנן. ואמנם בארתי לך זה כדי שלא תחשוב שמקרא מגלה בעבור שהוא תקון נביאים ייקרא דאורייתא. שערובין דרבנן אע"פ שהוא תקון שלמה בן דוד ובית דינו. וזה הוא שנעלם מזולתנו ומנה הלבשת ערומים בעבור שמצא בישעיה (נח) כי תראה ערום וכסיתו ולא ידע כי זה נכנס תחת אמרו ית' (ראה טו) די מחסורו אשר יחסר לו. כי ענין זה הצווי בלא ספק הוא שנאכיל הרעב ונכסה הערום ונתן מצע למי שאין לו מצע וכסות למי שאין לו כסות ונשיא הפנוי שאין לו יכולת להנשא ונרכיב מי שדרכו לרכוב כמו שהוא מפורסם בלשון התלמוד (כתובות סז ב) שזה כלו נכנס תחת אמרו די מחסורו. והיה לשון התלמוד אצל אלו מחובר בלעגי שפה ובלשון אחרת ולולי זה לא מנו מקרא מגלה והדומה לו עם המצות שנאמרו לו למשה בסיני. ולשון גמרא שבועות (לט א) אין לי אלא מצות שנצטוו על הר סיני מצות שעתידין להתחדש כגון מקרא מגלה מניין תלמוד לומר קיימו וקבלו קיימו מה שקבלו כבר. והוא שיאמינו בכל מצוה שתקנו הנביאים והחכמים אחר כן. והתמה מפני מה מנו מצות עשה שהם מדרבנן כמו שזכרנו ולא מנו גם כן מצות לא תעשה שהם מדרבנן.
וכמו שמנו במצות עשה נר חנוכה ומקרא מגלה ומאה ברכות בכל יום והלל היה להם למנות גם כן בכלל מצות לא תעשה אחת ועשרים שניות באחת ועשרים מצות לא תעשה כי כמו שכל ערוה וערוה לא תעשה דאורייתא כך כל שניה ושניה לא תעשה מדרבנן כמו שבארו ואמרו (יבמות כ א) שניות מדברי סופרים וכבר התבאר בתלמוד (שם) שמאמר המשנה איסור מצוה רוצה בו השניות ואמרו מאי מצוה מצוה לשמוע דברי חכמים. וכן היה להם למנות בכלל אחות חלוצה שהיא מדברי סופרים (שם מא א וש"נ). ובכלל אם נמנה כל עשה דרבנן וכל לא תעשה דרבנן יהיה זה עולה לאלפים רבים. וזה דבר מבואר. והכלל כי כל מה שהוא דרבנן לא ימנה בכלל תרי"ג מצוות. כי הכלל הזה הוא כולו כתוב בתורה אין בו דבר דרבנן כמו שנבאר. ואמנם היותם מונים קצת הדברים שהם דרבנן ועוזבים קצתם בבחירה מהם הוא ענין אי אפשר לקבלו בשום פנים, אמרו מי שאמרו. הנה בארנו ענין זה השורש ומופתו עד שלא נשאר בו ספק כלל על שום אדם:
השגות הרמב"ן לספר המצוות שורש א:
והנה בכאן הביא אותנו משך העניין לדבר במה שהרב מתמיה אותנו. הוא זצ"ל סבור שיש בכלל לאו דלא תסור כל מה שהוא מדברי חכמים בין שהן מצות כגון מקרא מגילה ונר חנוכה או שהן מן התקנות והסייגים כגון בשר עוף בחלב ושניות לעריות בין שהם בקום עשה כגון שלש תפלות בכל יום ומאה ברכות ולולב שבעה שבגבולין ובין שהן בלא תעשה כגון כל שהוא משום שבות בשבת ויום טוב וכן י"ט שני בגולה ותשעה באב כל מה שיאסור אותו התלמוד או יצוה עליו שאנחנו מוזהרים להתנהג כדבריהם מלאו דלא תסור.
וזאת הדעת רמזה הרב הנה במאמר והוא שכתב שכל מה שצוו חכמים לעשותו וכל מה שמנעונו ממנו נאמר למשה בסיני שיצונו לעשותו והוא אמרו יתעלה על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה כי מנענו ית' שלא נשנה את דבריהם בכל מה שיסדרוהו או יעשו בו היקש ואמר לא תסור מן המצוה אשר יגידו לך ימין ושמאל.
וכן כתב עוד בלשון הזה במצות קע"ד אמר שנצטוינו לשמוע בקול בית דין הגדול ולעשות כל מה שיצוו ואין הפרש בזה בין הדבר שיראוהו או שיוציאוהו בהיקש או הדבר שיסכימו עליו שהוא סוד התורה או לפי ענין מהעניינים שיראה להם שיהיה יושר וחזוק ותקון הדת.
ובתחלת חבורו הגדול אמר במנין המצות ויש מצות אחרות שנתחדשו אחרי מתן תורה וקבעו אותן נביאים וחכמים ופשטו בכל ישראל כגון מקרא מגלה וחנכה ותשעה באב ונטילת ידים וערובין כל אלו המצות חייבין אנו לקבלם ולשמרם שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל.
ומבואר מזה עוד כתב בספר שופטים (ממרים פ"א ה"ב) כלשון הזה אחד דברים שלמדו אותם מפי השמועה והם תורה שבעל פה ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ואחד דברים שעשו אותם סייג לתורה ולפי מעשה השעה והם הגזרות והתקנות והמנהגות בכל אחד ואחד משלשה דברים אלו מצות עשה לשמוע להם והעובר על כל אחת מהן עובר בלא תעשה הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו הגזרות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם ועל המשפט אשר יאמרו לך אלו דברים שילמדו אותם מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן מכל הדבר אשר יגידו לך זו הקבלה שקבלו איש מפי איש. כל אלו דברי הרב.
ונתחייב עוד לפי זאת השטה לומר שנעשה זקן ממרא על הגזרות והתקנות לפי שכל העובר על לא תסור אם הורה בזדון נעשה זקן ממרא וחייב מיתת ב"ד שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון וגו' וראה הרב בדעתו כל זה שהוא כן וכתבו מפורש (שם רפ"ד) וכן אם חלק עליהם בגזרה מן הגזרות שגזרו בדבר שיש בו בשגגתו חטאת וזדונו כרת כגון שהתיר את החמץ ביום ארבעה עשר בשעה ששית או אסרו בהנאה בשעה חמישית הרי זה חייב מיתה וכן כל כיוצא בזה.
והנה הרב בונה חומה גבוהה סביב לדברי חכמים אבל היא כפרץ נופל נבעה בחומה נשגבה אשר פתאום לפתע יבוא שברה לפי שהיא סברא נפסדת ברוב מקומות בתלמוד. כי הנה לדעתו המשתמש במחובר כגון שנסמך על האילן או שמטלטל המחט מחמה לצל בשבת או שאמר לגוי ועשה ואפילו הפסיע פסיעה גסה עובר הוא על עשה ועל לא תעשה מן התורה וראוי הוא ללקות מלקות ארבעים אלא שפטרו הרב שם בספר שופטים (שם פ"א ה"ב) מפני שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שכל חכם שממרה על דבריהם מיתתו בחנק. והנה לדבריו לוקה הוא לדעת האומר בתלמוד לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו כמו שהוזכר בפרק מי שהחשיך (קנד ב).
וראוי לפי הדעת הזו להחמיר מאד בדברי סופרים שכולם תורה הם אין ביניהם שום הפרש ואין בתורה דבר חמור יותר מן השבות שלדבריהם אלא במחוייבי כרתות או מיתות לא בחייבי לאוין שכל דבריהם לאו ועשה הם. ורבותינו בכל התלמוד אומרים הפך מזה שהרי הם דנין כל דברי סופרים להקל. מהם באיסורין כמו שאמרו (ביצה ג ב, וש"נ) ספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא. והקלו בחשש איסורין דדבריהם לומר שאני אומר בפרק ראשון שלפסחים (ט ב) אימר דאמרינן שאני אומר בדרבנן בדאורייתא מי אמרינן שאני אומר. והאמינו הקטנים שאינם ראויים להעיד כמו שאמרו שם (ד ב) בדיקת חמץ דרבנן והמנינהו רבנן בדרבנן. וכן בענין תחומין נאמן הקטן לומר עד כאן תחום שבת קסבר תחומין דרבנן והמנינהו רבנן בדרבנן כדאיתא בעירובין (נח ב, נט א). ובכתובות (כח ב). ומהם עוד במצות הקלו, אמרו (ברכות כא א) ספק קרא קרית שמע ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ק"ש ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב מאי טעמא ק"ש דרבנן אמת ויציב דאורייתא. ולא עוד אלא אפילו דברים הסותרים זה את זה הקלו. אמרו בפרק במה מדליקין (לד א) אמרו לו שנים צא וערב עלינו לאחד ערב עליו מבעוד יום ואחד ערב עליו בין השמשות זה שערב עליו מבעוד יום נאכל ערובו בין השמשות וזה שערב עליו בין השמשות נאכל ערובו משחשכה שניהם קנו ערוב ושאלו מה נפשך אי בין השמשות יממא הוא בתרא ליקני קמא לא ליקני אי בין השמשות ליליא הוא קמא ליקני בתרא לא ליקני, בין השמשות ספיקא הוא וספיקא דרבנן לקולא. כלומר זיל הכא לקולא וזיל הכא לקולא. ועוד עוקרין דבריהם תדיר כמו שאמרו (שבת ד א) הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה. ואמרו (שם קכח ב) ביטול כלי מהיכנו דרבנן וצער בעלי חיים דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי דרבנן. ואע"פ שהצער הזה לא עשאו אדם זה ולא גרם אותו אלא בהמה היא שנפלה מאליה לאמת המים היה ביטול כלי מהיכנו קל בעיניהם מאד מפני שאינו מן התורה ודחו אותו בידים. וזה רב מאד בתלמוד לומר אתי עשה דאורייתא ודחי ומבטל עשה דרבנן. וכן במחלוקת שבין החכמים הנהיגו זה כמו שאמרו בגמר ע"ז (ז א) אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד גדול בחכמה ובמניין הלך אחריו ואם לאו בדאורייתא הלך אחר המחמיר ובדרבנן אחר המיקל. וגדולה מזה אמרו עוד (ערובין סז ב) בשל סופרים עושין מעשה ואחר כך דנין. ובפרק מי שהחשיך (קנד ב) אמרו לענין שבת מהו דתימא להפסד מועט נמי חששו קמ"ל, שהוא חדוש אצלם כשאינם דוחים דברי סופרים אפילו משום הפסד מועט. ומטמאין כהנים את עצמם בטומאה שלדבריהם לראות מלכי אומות העולם כדי שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם (ברכו' יט ב). ואף בעונשים שלדבריהם שלחכמים אין להם אלא נדוי כמו שאמרו (פסחי' נב א) מנדין על שני ימים טובים שלגליות. ואמרו בעושי מלאכה בפורים ולישמתיה מר. ובמזלזל בנטילת ידים ונדוהו (ברכו' יט א) ובמקומות יש להם מכת מרדות והוא למי שעובר על מצות שלדבריהם שהם כעין תורה והם כל הגזרות שגזרו בהם מדבריהם שמכין אותו עד שיקבל אותה עליו או עד שתצא נפשו כמו שמפורש בתוספתא סנהדרין. לא כמו שמחמיר הרב שכותב בכל עבירות שלדבריהם עד שתצא נפשו. וכללו שלדבר שדברי סופרים חלוקים הם בכל דיניהם מדברי תורה להקל באלו ולהחמיר באלו. ואם היה העובר על דבריהם או שאינו מקיים מצות שלהם עובר על עשה ועל ל"ת היה חומר גדול בהם ולא היו ראויים לקולות הללו.
שו"ת תשב"ץ חלק א סימן קמא:
עוד אני מסייע על יד הרמב"ן ז"ל במה שחולק על הרמב"ם ז"ל במה שכתב בהרבה מקומות מחבורו ובספר המצות שכל איסור סופרים הם בכלל לאו דלא תסור והעובר על דבר שהוא מדרבנן הוא עובר על לאו זה דבר תורה. והרב ז"ל חולק עליו בזה וסובר דאסמכתא דרבנן היא וחזק סברתו בראיות גדולות הלא הם כתובות על ספר המצות שלו ולפי דעתי שכח אחרת שקולה כנגד כלם והוא שאם איסורא דרבנן הוא נכלל בלאו דלא תסור א"כ הנשבע לעבור על דבר אחד מדברי סופרים כגון לאכול בתשעה באב או בשאר צומות או לעשות בשבת שבות מדבריהם וכיוצא בזה לא היתה השבועה ראויה לחול עליו כמו הנשבע לעבור על דבר תורה משום דמושבע ועומד מהר סיני הוא שהרי בכלל לאו דלא תסור הם כל איסורי סופרים לפי דעתו ז"ל וכמו שהוא מושבע על אכילת יום הכפורים ועשיית מלאכה בשבת כן הוא מושבע על אכילת ט"ב ושאר צומות ועשיית שבות מדבריהם כיון שבכלל לאו דלא תסור הם והדבר ידוע שהשבועה חלה על איסורין דרבנן דלאו מושבע מהר סיני קרינא ביה והכי איתה בהדיא בפ' שבועות שתים (כ"ג ע"ב) ובפרק יום הכפורים (ע"ג ע"ב) דוק ותשכח:
קרית ספר (למבי"ט) הקדמה סוף פרק ה':
ואם כן נראה דלדעת הרמב"ן ז"ל אין לדברי חכמים שום שורש בתורה אלא אסמכתא בעלמא וזה רפיון גדול לדברי חכמים אלא שנראה מדבריו כי מפי הקבלה הורשו מאתו ית' לתקן ולסדר והם דורשים בזה רמזים כמו מה שדרשו בענין מגלה וחנוכה וא"כ מה שהעלו שפסוק ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי הוא אסמכתא בעלמא רוצה לומר דדינא גמירי לה הכי שיעשו משמרת אלא דקרא לאו להכי אתא אלא אסמכתא ועוד יש סעד לדברי חכמים במה שבא דרך אסמכתא כי אפילו שפשט הכתוב לא בא לזה אפ"ה כיון שכתבה התורה מלות שיובן בהם גם זה שסומכים עליהן נראה שרמזה גם לזה אע"פ שאינו צווי כי התורה תצוה ותפרש ותודיע ותרמוז ואם כן כל הדברים שימצאו להם חכמים סמך בתורה שנשמרם כמו שכתבתי.
יישוב הקושיות על הרמב"ם:
משך חכמה – דברים פרק י"ז פס' יא':
(יא) לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך וכו' - ראיתי לברר בזה דעת הרמב"ם בשרשיו (שורש א) דעל כל דבר מדברי חכמים הוא עובר בלא תסור, והרמב"ן האריך בעוצם פלפולו לדחות זה מראיות רבות עצמו מספר, וכללי השגתו, דא"כ היה ראוי להחמיר בספיקן, וביטול דרבנן מפני דאורייתא, ואתי דרבנן ומבטל דאורייתא בתערובת, והאריך למאד בענינים אלו וחידש בהם שיטה אחרת. ואנכי עפר ואפר תחת רגליו אומר כי לשיקול דעתי האמת כדברי רמב"ם, והעיקר הוא זה כי התורה רצתה אשר מלבד ענינים הנצחים והקיימים לעד, יתחדש ענינים, סייגים, ואזהרות, וחומרות, אשר יהיו זמניים, היינו שיהיה ביד החכמים להוסיף עפ"י גדרים הנמסר להם, [שבאופנים אלו ניתן להם רשות], ואם יעמוד ב"ד אחר גדול בחכמה ובמנין ובהסכם כלל ישראל כפי הגדרים שיש בזה, הרשות בידם לבטל, ולמען שלא ימצא איש אחד לאמר אני הרואה ואינני כפוף לחכמי ישראל, נתנה התורה גדר לא תסור כו', שאל"כ יהיה התורה מסורה ביד כ"א, ויעשו אגודות אגודות, ויתפרד הקשר הכללי, מה שמתנגד לרצון השם שיהיה עם אחד לשמוע לחכמיהם, ואם לא ישמעו עוברים בלא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ואם כן המצוה דוקא לשמוע מה שיאמרו, אבל הענין בעצמו שאמרו וחדשו, אפשר דאינו מתקבל אל רצון הבורא, ואם יעמוד ב"ד אחר הגדול ויבררו טעותן, או שהוא דבר שאין הצבור יכול לעמוד, ויעשו היפך מזה, מותר, וכמו ר"י דשרי משחא (עבודה זרה לו), ופרוזבול דאמר שמואל אבטליניה (גטין לו:), וכן מאמר ר"ג על הישנות אנו מצטערים (כתובות עח), ואף אם יכוונו האמת, כפי מה שהוא רצון הבורא באמת, בכ"ז לא רצה השם יתעלה לעשותו חק נצחיי מטעמים הכמוסים בחקר אלוד, רק שיהיה מעצת החכמים וברצונם, ורצה דוקא שנשמע בקולם, אבל לא בפרטי הדברים, ומעתה נבאר כל השגותיו, כי מספקא לן בדברי תורה, שמא הוא חזיר, א"כ אף אם לא צוה הבורא על ספק בכ"ז שמא הוא חזיר, א"כ אכלנו חזיר דבר המתועב באמת, אבל בספק עירוב (ערובין ל:), א"כ כיון שהענין הזה אינו בפרט רצון הבורא, רק שצוה לשמוע אליהם, וכיון שע"ז לא דברו, א"כ לא נקרא מי שאינו עושה כן שאינו שומע בקולם, ומדוע לא יהיה מותר, וכן קטן נאמן (כתובות כח:), כיון שאינם עושים זה מפני שאין שומעין בקולם, א"כ תו לא עברו על לא תסור.
שערי יושר שער הספקות פרק ז':
ובהא דהקשה הרמב"ן על הרמב"ם דלדברי' כל ספק דרבנן יהיה ספק דאורייתא משום הלאו דלא תסור, נלענ"ד דההבדל בזה הוא דבאמת שאני האי לאו משאר לאווים דבכל אזהרות התורה איכא אזהרה על עצם המעשה כמו לא תאכל חלב דהאיסור על עצם האכילה, והלאו דלא תסור באה אזהרה לשמוע בקול חז"ל וכשעובר על זה ליכא איסור תורה על עצם המעשה רק מה שאינו שומע לקולם ולפ"ז בספק איסור תורה אם יפגע באיסור עבר על לאו דלא תאכל חלב דהרי אכל חלב אבל אם שתה יין נסך דרבנן ע"י ספק הנה עצם השתיה מותרת היא מה"ת ועבירת סירוב שמיעת אזהרתם ג"כ ליכא דעל ספק ליכא אזהרה דגם באיסור תורה ליכא על ספיקות אזהרות ה' מיוחדות, רק עבירת עצם המעשה ובדרבנן עצם השתיה מותרת היא וסירוב שמיעת קולם לא שייך דמצב הספק לא אמרו לו חז"ל לא הן ולא לאו.
שערי יושר שער הספקות פרק ז':
ונראה דסברא זו מתהפכת בין הרמב"ם והחולקים עי' בסוג איסור דרבנן, דהרמב"ם סובר דמה"ת אנו מוזהרים לקיים כל מה שנצטו' עלינו ע"י חז"ל וע"ז נאמר לא תסור והרמב"ן חולק עלי' וסובר דלאו זה לא נאמר בתורה רק במה שפרשו חז"ל בפשטי התורה או מה שדרשו עפ"י י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, אבל מה שחדשו חז"ל משום סיג וגדר אינו באזהרת התורה לקים מאמרם. ומה מאד הנני תמה ע"ז היתכן שנהי' מחויבים לשמוע בקול דברי חז"ל מבלעדי אזהרת התורה ומי אדון לנו אם לא אבינו שבשמים ואם הוא לא גזר עלינו לשמוע בקול דברי חז"ל מי ישעבד אותנו לזה והדברים מרפסין איגרי ולית נגר ובר נגר דיפרקינו, ומצאתי פתרא לזה דלשיטת הרמב"ן עלינו להזהר במצוות חז"ל עפ"י הכרת שכלנו דכיון דהם מצאו לטוב לתקן ולגזור כן הוא האמת והטוב לפנינו וכמו שהשכל מסכים לשמוע בקול ה' כן השכל גוזר להזהר בכל מה שהזהירו חז"ל ורבותינו הקדושים.
(שיטת הרמב"ם מבוארת בכמה מקומות. בהשגות הרמב"ן הביאן, ומדבריו מבררת שיטת הרמב"ם יותר, מאשר בדברי הרמב"ם עצמו כאן)
השרש הראשון שאין ראוי למנות בכלל הזה המצות שהן מדרבנן.
דע כי זה הענין לא היה ראוי לעורר עליו לבאורו כי אחר שהיה לשון התלמוד שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני איך נאמר בדבר שהוא מדרבנן שהוא מכלל המנין. אבל העירונו עליו מפני שטעו בו רבים ומנו נר חנוכה ומקרא מגלה בכלל מצות עשה וכן מאה ברכות בכל יום ונחום אבלים ובקור חולים וקבורת מתים והלבשת ערומים וחשוב תקופות ושמונה עשר יום לגמור בהן את ההלל. והשתכל ממי שישמע לשונם נאמרו לו למשה בסיני וימנה קריאת ההלל ששבח בו דוד עליו השלום האל יתעלה שצוה בה משה וימנה נר חנוכה שקבעוהו חכמים בבית שני וכן מקרא מגלה. אמנם היות משה נאמר לו בסיני שיצונו כי כשיהיה באחרית ממלכתנו ויקרה לנו עם היונים כך וכך יתחייב לנו שנדליק נר חנוכה, הנה איני רואה שאחד ידמה זה או שיעלהו במחשבתו.
ומה שייראה לי שהביאם אל זה היותנו מברכין על אלו הדברים אשר קדשנו במצותיו וצונו על מקרא מגלה ולהדליק נר ולגמור את ההלל ושאלת התלמוד (שבת כג א) היכן צונו ואמרו מלא תסור. ואם מטעם זה מנו אותם הנה ראוי שימנו כל דבר שהוא מדרבנן כי כל מה שאמרו חכמים לעשותו וכל מה שהזהירו ממנו כבר צווה משה רבינו בסיני שיצונו לקיימו והוא אמרו (ר"פ שופטי') על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה והזהירנו מעבור בדבר מכל מה שתקנו או גזרו ואמר (שם) לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. ואם יימנה כל מה שהוא מדרבנן בכלל תרי"ג מצות מפני שהוא נכנס תחת אמרו יתעלה לא תסור, מפני מה מנו בפרט אלו ולא מנו זולתם וכמו שמנו נר חנוכה ומקרא מגלה היה להם למנות נטילת ידים ומצות ערוב כי הנה אנו מברכים אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים ועל מצות ערוב כמו שנברך על מקרא מגלה ולהדליק נר חנוכה והכל מדרבנן. ובבאור אמרו (חולין קו א) מים ראשונים מצוה מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים, כמו שאמרו במקרא מגלה ונר חנוכה היכן צונו מלא תסור. וכבר התבאר שכל מה שתקנו הנביאים ע"ה שעמדו אחר משה רבנו הוא גם כן מדרבנן. ובבאור אמרו (שבת יד ב ערובי' כא ב) בשעה שתקן שלמה עירובין וידים יצתה בת קול ואמרה חכם בני ושמח לבי וכו'. ובארו במקומות אחרים שערובין דרבנן ייקרא (שם ה: שבת לד א) וידים מדברי סופרים (ידים פ"ג מ"ב). הנה כבר התבאר לך שכל מה שתקנו אחר משה נקרא דרבנן. ואמנם בארתי לך זה כדי שלא תחשוב שמקרא מגלה בעבור שהוא תקון נביאים ייקרא דאורייתא. שערובין דרבנן אע"פ שהוא תקון שלמה בן דוד ובית דינו. וזה הוא שנעלם מזולתנו ומנה הלבשת ערומים בעבור שמצא בישעיה (נח) כי תראה ערום וכסיתו ולא ידע כי זה נכנס תחת אמרו ית' (ראה טו) די מחסורו אשר יחסר לו. כי ענין זה הצווי בלא ספק הוא שנאכיל הרעב ונכסה הערום ונתן מצע למי שאין לו מצע וכסות למי שאין לו כסות ונשיא הפנוי שאין לו יכולת להנשא ונרכיב מי שדרכו לרכוב כמו שהוא מפורסם בלשון התלמוד (כתובות סז ב) שזה כלו נכנס תחת אמרו די מחסורו. והיה לשון התלמוד אצל אלו מחובר בלעגי שפה ובלשון אחרת ולולי זה לא מנו מקרא מגלה והדומה לו עם המצות שנאמרו לו למשה בסיני. ולשון גמרא שבועות (לט א) אין לי אלא מצות שנצטוו על הר סיני מצות שעתידין להתחדש כגון מקרא מגלה מניין תלמוד לומר קיימו וקבלו קיימו מה שקבלו כבר. והוא שיאמינו בכל מצוה שתקנו הנביאים והחכמים אחר כן. והתמה מפני מה מנו מצות עשה שהם מדרבנן כמו שזכרנו ולא מנו גם כן מצות לא תעשה שהם מדרבנן.
וכמו שמנו במצות עשה נר חנוכה ומקרא מגלה ומאה ברכות בכל יום והלל היה להם למנות גם כן בכלל מצות לא תעשה אחת ועשרים שניות באחת ועשרים מצות לא תעשה כי כמו שכל ערוה וערוה לא תעשה דאורייתא כך כל שניה ושניה לא תעשה מדרבנן כמו שבארו ואמרו (יבמות כ א) שניות מדברי סופרים וכבר התבאר בתלמוד (שם) שמאמר המשנה איסור מצוה רוצה בו השניות ואמרו מאי מצוה מצוה לשמוע דברי חכמים. וכן היה להם למנות בכלל אחות חלוצה שהיא מדברי סופרים (שם מא א וש"נ). ובכלל אם נמנה כל עשה דרבנן וכל לא תעשה דרבנן יהיה זה עולה לאלפים רבים. וזה דבר מבואר. והכלל כי כל מה שהוא דרבנן לא ימנה בכלל תרי"ג מצוות. כי הכלל הזה הוא כולו כתוב בתורה אין בו דבר דרבנן כמו שנבאר. ואמנם היותם מונים קצת הדברים שהם דרבנן ועוזבים קצתם בבחירה מהם הוא ענין אי אפשר לקבלו בשום פנים, אמרו מי שאמרו. הנה בארנו ענין זה השורש ומופתו עד שלא נשאר בו ספק כלל על שום אדם:
השגות הרמב"ן לספר המצוות שורש א:
והנה בכאן הביא אותנו משך העניין לדבר במה שהרב מתמיה אותנו. הוא זצ"ל סבור שיש בכלל לאו דלא תסור כל מה שהוא מדברי חכמים בין שהן מצות כגון מקרא מגילה ונר חנוכה או שהן מן התקנות והסייגים כגון בשר עוף בחלב ושניות לעריות בין שהם בקום עשה כגון שלש תפלות בכל יום ומאה ברכות ולולב שבעה שבגבולין ובין שהן בלא תעשה כגון כל שהוא משום שבות בשבת ויום טוב וכן י"ט שני בגולה ותשעה באב כל מה שיאסור אותו התלמוד או יצוה עליו שאנחנו מוזהרים להתנהג כדבריהם מלאו דלא תסור.
וזאת הדעת רמזה הרב הנה במאמר והוא שכתב שכל מה שצוו חכמים לעשותו וכל מה שמנעונו ממנו נאמר למשה בסיני שיצונו לעשותו והוא אמרו יתעלה על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה כי מנענו ית' שלא נשנה את דבריהם בכל מה שיסדרוהו או יעשו בו היקש ואמר לא תסור מן המצוה אשר יגידו לך ימין ושמאל.
וכן כתב עוד בלשון הזה במצות קע"ד אמר שנצטוינו לשמוע בקול בית דין הגדול ולעשות כל מה שיצוו ואין הפרש בזה בין הדבר שיראוהו או שיוציאוהו בהיקש או הדבר שיסכימו עליו שהוא סוד התורה או לפי ענין מהעניינים שיראה להם שיהיה יושר וחזוק ותקון הדת.
ובתחלת חבורו הגדול אמר במנין המצות ויש מצות אחרות שנתחדשו אחרי מתן תורה וקבעו אותן נביאים וחכמים ופשטו בכל ישראל כגון מקרא מגלה וחנכה ותשעה באב ונטילת ידים וערובין כל אלו המצות חייבין אנו לקבלם ולשמרם שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל.
ומבואר מזה עוד כתב בספר שופטים (ממרים פ"א ה"ב) כלשון הזה אחד דברים שלמדו אותם מפי השמועה והם תורה שבעל פה ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ואחד דברים שעשו אותם סייג לתורה ולפי מעשה השעה והם הגזרות והתקנות והמנהגות בכל אחד ואחד משלשה דברים אלו מצות עשה לשמוע להם והעובר על כל אחת מהן עובר בלא תעשה הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו הגזרות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם ועל המשפט אשר יאמרו לך אלו דברים שילמדו אותם מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן מכל הדבר אשר יגידו לך זו הקבלה שקבלו איש מפי איש. כל אלו דברי הרב.
ונתחייב עוד לפי זאת השטה לומר שנעשה זקן ממרא על הגזרות והתקנות לפי שכל העובר על לא תסור אם הורה בזדון נעשה זקן ממרא וחייב מיתת ב"ד שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון וגו' וראה הרב בדעתו כל זה שהוא כן וכתבו מפורש (שם רפ"ד) וכן אם חלק עליהם בגזרה מן הגזרות שגזרו בדבר שיש בו בשגגתו חטאת וזדונו כרת כגון שהתיר את החמץ ביום ארבעה עשר בשעה ששית או אסרו בהנאה בשעה חמישית הרי זה חייב מיתה וכן כל כיוצא בזה.
והנה הרב בונה חומה גבוהה סביב לדברי חכמים אבל היא כפרץ נופל נבעה בחומה נשגבה אשר פתאום לפתע יבוא שברה לפי שהיא סברא נפסדת ברוב מקומות בתלמוד. כי הנה לדעתו המשתמש במחובר כגון שנסמך על האילן או שמטלטל המחט מחמה לצל בשבת או שאמר לגוי ועשה ואפילו הפסיע פסיעה גסה עובר הוא על עשה ועל לא תעשה מן התורה וראוי הוא ללקות מלקות ארבעים אלא שפטרו הרב שם בספר שופטים (שם פ"א ה"ב) מפני שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שכל חכם שממרה על דבריהם מיתתו בחנק. והנה לדבריו לוקה הוא לדעת האומר בתלמוד לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו כמו שהוזכר בפרק מי שהחשיך (קנד ב).
וראוי לפי הדעת הזו להחמיר מאד בדברי סופרים שכולם תורה הם אין ביניהם שום הפרש ואין בתורה דבר חמור יותר מן השבות שלדבריהם אלא במחוייבי כרתות או מיתות לא בחייבי לאוין שכל דבריהם לאו ועשה הם. ורבותינו בכל התלמוד אומרים הפך מזה שהרי הם דנין כל דברי סופרים להקל. מהם באיסורין כמו שאמרו (ביצה ג ב, וש"נ) ספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא. והקלו בחשש איסורין דדבריהם לומר שאני אומר בפרק ראשון שלפסחים (ט ב) אימר דאמרינן שאני אומר בדרבנן בדאורייתא מי אמרינן שאני אומר. והאמינו הקטנים שאינם ראויים להעיד כמו שאמרו שם (ד ב) בדיקת חמץ דרבנן והמנינהו רבנן בדרבנן. וכן בענין תחומין נאמן הקטן לומר עד כאן תחום שבת קסבר תחומין דרבנן והמנינהו רבנן בדרבנן כדאיתא בעירובין (נח ב, נט א). ובכתובות (כח ב). ומהם עוד במצות הקלו, אמרו (ברכות כא א) ספק קרא קרית שמע ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ק"ש ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב מאי טעמא ק"ש דרבנן אמת ויציב דאורייתא. ולא עוד אלא אפילו דברים הסותרים זה את זה הקלו. אמרו בפרק במה מדליקין (לד א) אמרו לו שנים צא וערב עלינו לאחד ערב עליו מבעוד יום ואחד ערב עליו בין השמשות זה שערב עליו מבעוד יום נאכל ערובו בין השמשות וזה שערב עליו בין השמשות נאכל ערובו משחשכה שניהם קנו ערוב ושאלו מה נפשך אי בין השמשות יממא הוא בתרא ליקני קמא לא ליקני אי בין השמשות ליליא הוא קמא ליקני בתרא לא ליקני, בין השמשות ספיקא הוא וספיקא דרבנן לקולא. כלומר זיל הכא לקולא וזיל הכא לקולא. ועוד עוקרין דבריהם תדיר כמו שאמרו (שבת ד א) הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה. ואמרו (שם קכח ב) ביטול כלי מהיכנו דרבנן וצער בעלי חיים דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי דרבנן. ואע"פ שהצער הזה לא עשאו אדם זה ולא גרם אותו אלא בהמה היא שנפלה מאליה לאמת המים היה ביטול כלי מהיכנו קל בעיניהם מאד מפני שאינו מן התורה ודחו אותו בידים. וזה רב מאד בתלמוד לומר אתי עשה דאורייתא ודחי ומבטל עשה דרבנן. וכן במחלוקת שבין החכמים הנהיגו זה כמו שאמרו בגמר ע"ז (ז א) אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד גדול בחכמה ובמניין הלך אחריו ואם לאו בדאורייתא הלך אחר המחמיר ובדרבנן אחר המיקל. וגדולה מזה אמרו עוד (ערובין סז ב) בשל סופרים עושין מעשה ואחר כך דנין. ובפרק מי שהחשיך (קנד ב) אמרו לענין שבת מהו דתימא להפסד מועט נמי חששו קמ"ל, שהוא חדוש אצלם כשאינם דוחים דברי סופרים אפילו משום הפסד מועט. ומטמאין כהנים את עצמם בטומאה שלדבריהם לראות מלכי אומות העולם כדי שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם (ברכו' יט ב). ואף בעונשים שלדבריהם שלחכמים אין להם אלא נדוי כמו שאמרו (פסחי' נב א) מנדין על שני ימים טובים שלגליות. ואמרו בעושי מלאכה בפורים ולישמתיה מר. ובמזלזל בנטילת ידים ונדוהו (ברכו' יט א) ובמקומות יש להם מכת מרדות והוא למי שעובר על מצות שלדבריהם שהם כעין תורה והם כל הגזרות שגזרו בהם מדבריהם שמכין אותו עד שיקבל אותה עליו או עד שתצא נפשו כמו שמפורש בתוספתא סנהדרין. לא כמו שמחמיר הרב שכותב בכל עבירות שלדבריהם עד שתצא נפשו. וכללו שלדבר שדברי סופרים חלוקים הם בכל דיניהם מדברי תורה להקל באלו ולהחמיר באלו. ואם היה העובר על דבריהם או שאינו מקיים מצות שלהם עובר על עשה ועל ל"ת היה חומר גדול בהם ולא היו ראויים לקולות הללו.
שו"ת תשב"ץ חלק א סימן קמא:
עוד אני מסייע על יד הרמב"ן ז"ל במה שחולק על הרמב"ם ז"ל במה שכתב בהרבה מקומות מחבורו ובספר המצות שכל איסור סופרים הם בכלל לאו דלא תסור והעובר על דבר שהוא מדרבנן הוא עובר על לאו זה דבר תורה. והרב ז"ל חולק עליו בזה וסובר דאסמכתא דרבנן היא וחזק סברתו בראיות גדולות הלא הם כתובות על ספר המצות שלו ולפי דעתי שכח אחרת שקולה כנגד כלם והוא שאם איסורא דרבנן הוא נכלל בלאו דלא תסור א"כ הנשבע לעבור על דבר אחד מדברי סופרים כגון לאכול בתשעה באב או בשאר צומות או לעשות בשבת שבות מדבריהם וכיוצא בזה לא היתה השבועה ראויה לחול עליו כמו הנשבע לעבור על דבר תורה משום דמושבע ועומד מהר סיני הוא שהרי בכלל לאו דלא תסור הם כל איסורי סופרים לפי דעתו ז"ל וכמו שהוא מושבע על אכילת יום הכפורים ועשיית מלאכה בשבת כן הוא מושבע על אכילת ט"ב ושאר צומות ועשיית שבות מדבריהם כיון שבכלל לאו דלא תסור הם והדבר ידוע שהשבועה חלה על איסורין דרבנן דלאו מושבע מהר סיני קרינא ביה והכי איתה בהדיא בפ' שבועות שתים (כ"ג ע"ב) ובפרק יום הכפורים (ע"ג ע"ב) דוק ותשכח:
קרית ספר (למבי"ט) הקדמה סוף פרק ה':
ואם כן נראה דלדעת הרמב"ן ז"ל אין לדברי חכמים שום שורש בתורה אלא אסמכתא בעלמא וזה רפיון גדול לדברי חכמים אלא שנראה מדבריו כי מפי הקבלה הורשו מאתו ית' לתקן ולסדר והם דורשים בזה רמזים כמו מה שדרשו בענין מגלה וחנוכה וא"כ מה שהעלו שפסוק ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי הוא אסמכתא בעלמא רוצה לומר דדינא גמירי לה הכי שיעשו משמרת אלא דקרא לאו להכי אתא אלא אסמכתא ועוד יש סעד לדברי חכמים במה שבא דרך אסמכתא כי אפילו שפשט הכתוב לא בא לזה אפ"ה כיון שכתבה התורה מלות שיובן בהם גם זה שסומכים עליהן נראה שרמזה גם לזה אע"פ שאינו צווי כי התורה תצוה ותפרש ותודיע ותרמוז ואם כן כל הדברים שימצאו להם חכמים סמך בתורה שנשמרם כמו שכתבתי.
יישוב הקושיות על הרמב"ם:
משך חכמה – דברים פרק י"ז פס' יא':
(יא) לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך וכו' - ראיתי לברר בזה דעת הרמב"ם בשרשיו (שורש א) דעל כל דבר מדברי חכמים הוא עובר בלא תסור, והרמב"ן האריך בעוצם פלפולו לדחות זה מראיות רבות עצמו מספר, וכללי השגתו, דא"כ היה ראוי להחמיר בספיקן, וביטול דרבנן מפני דאורייתא, ואתי דרבנן ומבטל דאורייתא בתערובת, והאריך למאד בענינים אלו וחידש בהם שיטה אחרת. ואנכי עפר ואפר תחת רגליו אומר כי לשיקול דעתי האמת כדברי רמב"ם, והעיקר הוא זה כי התורה רצתה אשר מלבד ענינים הנצחים והקיימים לעד, יתחדש ענינים, סייגים, ואזהרות, וחומרות, אשר יהיו זמניים, היינו שיהיה ביד החכמים להוסיף עפ"י גדרים הנמסר להם, [שבאופנים אלו ניתן להם רשות], ואם יעמוד ב"ד אחר גדול בחכמה ובמנין ובהסכם כלל ישראל כפי הגדרים שיש בזה, הרשות בידם לבטל, ולמען שלא ימצא איש אחד לאמר אני הרואה ואינני כפוף לחכמי ישראל, נתנה התורה גדר לא תסור כו', שאל"כ יהיה התורה מסורה ביד כ"א, ויעשו אגודות אגודות, ויתפרד הקשר הכללי, מה שמתנגד לרצון השם שיהיה עם אחד לשמוע לחכמיהם, ואם לא ישמעו עוברים בלא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ואם כן המצוה דוקא לשמוע מה שיאמרו, אבל הענין בעצמו שאמרו וחדשו, אפשר דאינו מתקבל אל רצון הבורא, ואם יעמוד ב"ד אחר הגדול ויבררו טעותן, או שהוא דבר שאין הצבור יכול לעמוד, ויעשו היפך מזה, מותר, וכמו ר"י דשרי משחא (עבודה זרה לו), ופרוזבול דאמר שמואל אבטליניה (גטין לו:), וכן מאמר ר"ג על הישנות אנו מצטערים (כתובות עח), ואף אם יכוונו האמת, כפי מה שהוא רצון הבורא באמת, בכ"ז לא רצה השם יתעלה לעשותו חק נצחיי מטעמים הכמוסים בחקר אלוד, רק שיהיה מעצת החכמים וברצונם, ורצה דוקא שנשמע בקולם, אבל לא בפרטי הדברים, ומעתה נבאר כל השגותיו, כי מספקא לן בדברי תורה, שמא הוא חזיר, א"כ אף אם לא צוה הבורא על ספק בכ"ז שמא הוא חזיר, א"כ אכלנו חזיר דבר המתועב באמת, אבל בספק עירוב (ערובין ל:), א"כ כיון שהענין הזה אינו בפרט רצון הבורא, רק שצוה לשמוע אליהם, וכיון שע"ז לא דברו, א"כ לא נקרא מי שאינו עושה כן שאינו שומע בקולם, ומדוע לא יהיה מותר, וכן קטן נאמן (כתובות כח:), כיון שאינם עושים זה מפני שאין שומעין בקולם, א"כ תו לא עברו על לא תסור.
שערי יושר שער הספקות פרק ז':
ובהא דהקשה הרמב"ן על הרמב"ם דלדברי' כל ספק דרבנן יהיה ספק דאורייתא משום הלאו דלא תסור, נלענ"ד דההבדל בזה הוא דבאמת שאני האי לאו משאר לאווים דבכל אזהרות התורה איכא אזהרה על עצם המעשה כמו לא תאכל חלב דהאיסור על עצם האכילה, והלאו דלא תסור באה אזהרה לשמוע בקול חז"ל וכשעובר על זה ליכא איסור תורה על עצם המעשה רק מה שאינו שומע לקולם ולפ"ז בספק איסור תורה אם יפגע באיסור עבר על לאו דלא תאכל חלב דהרי אכל חלב אבל אם שתה יין נסך דרבנן ע"י ספק הנה עצם השתיה מותרת היא מה"ת ועבירת סירוב שמיעת אזהרתם ג"כ ליכא דעל ספק ליכא אזהרה דגם באיסור תורה ליכא על ספיקות אזהרות ה' מיוחדות, רק עבירת עצם המעשה ובדרבנן עצם השתיה מותרת היא וסירוב שמיעת קולם לא שייך דמצב הספק לא אמרו לו חז"ל לא הן ולא לאו.
שערי יושר שער הספקות פרק ז':
ונראה דסברא זו מתהפכת בין הרמב"ם והחולקים עי' בסוג איסור דרבנן, דהרמב"ם סובר דמה"ת אנו מוזהרים לקיים כל מה שנצטו' עלינו ע"י חז"ל וע"ז נאמר לא תסור והרמב"ן חולק עלי' וסובר דלאו זה לא נאמר בתורה רק במה שפרשו חז"ל בפשטי התורה או מה שדרשו עפ"י י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, אבל מה שחדשו חז"ל משום סיג וגדר אינו באזהרת התורה לקים מאמרם. ומה מאד הנני תמה ע"ז היתכן שנהי' מחויבים לשמוע בקול דברי חז"ל מבלעדי אזהרת התורה ומי אדון לנו אם לא אבינו שבשמים ואם הוא לא גזר עלינו לשמוע בקול דברי חז"ל מי ישעבד אותנו לזה והדברים מרפסין איגרי ולית נגר ובר נגר דיפרקינו, ומצאתי פתרא לזה דלשיטת הרמב"ן עלינו להזהר במצוות חז"ל עפ"י הכרת שכלנו דכיון דהם מצאו לטוב לתקן ולגזור כן הוא האמת והטוב לפנינו וכמו שהשכל מסכים לשמוע בקול ה' כן השכל גוזר להזהר בכל מה שהזהירו חז"ל ורבותינו הקדושים.
