באופן כללי, יש מצוות כמו אמונה ויראה ואהבה, לעניות דעתי אי אפשר להגדיר אותן בשטחיות רק כמצווה על הלב, כי יש הרבה מעשים שהם קיום מעשי של מצוות אמונה, וכגון כששוקלים כמה זמן להשקיע בצרכי פרנסה והרבה אופנים רבים יש בזה. ויש גם גדרים הלכתיים מעשיים כמו למשל הלכות ענית אמן, שהם ענפים של מצוות אמונה והם מצוות מעשיות.
אלא לדעתי ההגדרה היא שאלה מצוות שנוגעות באופן כללי לניהול החיים, ומתחיל מעיקר צורת האדם ומהותו ובלב ובדעת ונמשך להנהגה כללית בחיים ומגיע עד פרטים מעשיים.
יש מצוות כמו כיסוי הדם או נטילת לולב וכיו"ב שכמובן יש להם משמעות על צורת האדם והחיים באופן כללי אבל גדר המצווה הוא על מעשה מוגדר ומסויים בזמן מסויים.
המצות שהן דין כללי איך האדם בכלליותו ראוי שיהיה ואיך חייו באופן כללי אמורים להתנהל, עיקר קיומן הוא בקבלת העניין כעקרון, כשורש, והפרטים הנובעים מהשורש הזה צומחים ממנו באופן חפשי וטבעי בהתנהלות החיים הטבעית. נראה לי שבהכרח צריך לראות אותן כך, כי אלה מצוות שנוגעות לכל תחומי החיים ולכל רגע מהם, ויש סתירה בין לחיות לבין לבצע דברים באופן של למלא הוראות כתובות. ואם מקיימים את המצות האלה בדרך של מילוי הוראות כתובות בספר ככתבן וכלשונן אם כן מכיוון שהן כוללות את כל האדם וכל החיים וכל הזמנים, לא נשאר שום מקום להתנהלות של חיים צומחים וזורמים וטבעים וחופשיים במובן האנושי הפשוט, כמו שבעלי חיים וצמחים חיים, ויסוד פשוט שהתורה לא באה להכרית חיים כאלה מבני האדם אלא להיפך. לכן המצוות האלה מוגדרות כ"חובות הלבבות" ולא כמצוות מעשיות על הגוף. אע"פ שהן מדברות גם על מעשי הגוף. כי הדרך לקיימן אינה כמו דרך הקיום של מעשי הגוף כמו נטילת לולב שיש גדרים כתובים בספר ומבצעים אותם ככתבם. אלא הדרך לקיימן היא בעבודת הלב, ומשם זה מגיע לצדדים המעשיים ממילא כמו שכל דבר שיש בלב מגיע ממילא לביטוי במעשה בדרך החיים הטבעית החופשית.
לדעתי מצוות מצד אחד כמו אמונה ואהבה ויראה, ומצד שני כיסוי הדם או נטילת לולב, הן שני קצוות של סולם, ויש ביניהן מדרגות מדרגות. וכדי לקיים מצווה צריך לדעת היכן היא עומדת בסולם הזה.
למשל לגבי מצוות פרו ורבו, אם לומדים שהיא כמו מצוות לולב, אם כן כל פעם שאין פטור ברור משום אונס, והגיע לגיל עשרים, מחוייב לקיים אותה, בלי להתחשב בבשלות הנפשית וברצון הפנימי והאם זה מתאים לו מבחינת כמה זה משתלב במהלך הטבעי של החיים. [אם השיקולים האלה אינם ממש מכבים את החיות ומקלקלים אותה שאז הם וודאי נכנסים לגדר אונס]
אדם חילוני [נניח מקרה מעבדה של אדם תקין מכל בחינה] גם רוצה לקיים פרו ורבו, רק שהוא עושה זאת כחלק מהמהלך הטבעי של החיים ווהקצב שלהם וסדרי העדיפויות הטבעיים שלהם.
אם מסתכלים על פרו ורבו כמו על נטילת לולב אם כן מי שמקיים את המצווה יעסוק בפריה ורביה יותר מאשר אם היה חילוני. כי הוא מחוייב כל פעם שאינו אנוס. וחילוני לא מחוייב אלא עושה זאת רק כשזה צומח לו טבעי בתוך החיים.
אבל אם מסתכלים על פרו ורבו כעל חובת הלבבות, שהיא גדר איך לגשת לחיים, שאומר לגשת בגישה חיובית של אהבת חיים ורצון להרבות חיים מתוך אהבתם, ולא להיות שונא חיים ורואה שחורות וכבוי וכו', והקיום הוא לחיות בגישה כזו, והמעשה בפועל הוא ביטוי חופשי של חובת הלב ולא מעשה מצווה שעומד בפני עצמו, ממילא הקיום אמור להראות כמו אצל חילוני תקין, שזה נעשה בהתאמה למהלך החיים הטבעי, וכשזה מכביד על החיים מכל בחינה באופן שזה לא צומח באופן טבעי ממהלך החיים אז אין חובה להביא ילדים.
כתבתי בתשובה בעניין הזה להביא ראיות מהשולחן ערוך ורמב"ם לכיוון הצד השני.
גם מצוות תפילה אפשר לראות אותה כמו מצוות נטילת לולב שחייבים לעמוד שלוש פעמים ביום ולומר נוסח מסיים. ומצוות תשובה אפשר לראות אותה שחייבים ביום כיפור לעמוד ולקרוא נוסח ולאנוס את עצמך להרגיש חרטה. ואם רואים אותה כחובת הלבבות הגדרים המעשיים מתפרשים אחרת.
מצד שני למרות שלדעתי כל התורה צריכה להיות מקויימת רק לפי היכולת והכוחות ובאופן טבעי ושמח וחי, אני לא יכול לגשת למצוות נטילת לולב, לומר שיש כאן גישה לחיים להודות לקב"ה על היבול, ואז הרגשת הלב הזו תתבטא באופן חופשי ואם ארגיש שזה בא מהלב באופן טבעי אז אטול ארבעה מיני צמחים ואנענע אותם כלפי הקב"ה. או שאחיה מתוך עקרון של הכרת טובה, ואז כשיגיע זמן יציאת מצריים הרגשת הלב הזו תתבטא באופן חופשי וטבעי שאוכל דברים שמזכירים את טובת הקב"ה ביציאת מצריים או אשב בסוכה. במדרגה גבוהה זה צריך להתנהל כך, אבל כל זמן שלא הגעתי לאותה מדרגה אני לא יכול לנהל את קיום המצוות האלה באופן כזה. כי יש גם צד של "אחרי המעשים הולכים הלבבות". וכמו שכתבו שאם מישהו יעשה הרבה פעמים מעשה חסד רק בתור חובה, זה ישפיע עליו בסוף גם על הלב, וכן אם יעשה הרבה מעשי אכזריות בתור חובה זה בסוף ישפיע גם על ליבו.
העניין של אחרי המעשים הולכים הלבבות להתחיל מלעשות וזה יבנה גם חיים בלב, הוא צד בקיום התורה, אבל כמובן הוא מוכרח להישאר כצד אחד מול צד אחר ובאופן מוגבל, אחרת האדם יהפוך לרובוט. ומוכרח שיהיה קיום גם לצד השני שהמעשים הם ביטוי חופשי של מה שקורה בלב.
לדעתי בתורה קיימים שני הצדדים. יש מצוות שמתחילות ממעשה מוגדר של הגוף שעושים בהתחלה בתורת חובה ורק עם הזמן הלב הולך ומתחבר עם זה, כמו אכילת מצה וישיבה בסוכה וכו', ויש מצוות להיפך, שמתחילות מלדבר אל הלב והם עבודה שבלב, ואחרי שהלב מרגיש זה נובע באופן חופשי וטבעי אל המעשה. וכמו אמונה ואהבה ויראה.
הרב וולבה כתב על צמיחה ובניין בחינוך. צמח צריך חופש לצמוח באופן טבעי בקצב שלו מתוך עצמו בלי שום לחץ והתערבות מבחוץ על צמיחתו, ואי אפשר לתת לו פקודות כמה ואיך ובאיזה קצב לצמוח. וזה לא כמו כשבונים בניין.
וביחד עם הצד הזה יש גם צד של בניין, שהוא לא צומח לבד כמו צמח, אלא צריך להניח אבן על אבן בדייקנות לפי תוכנית.
וצריך לדייק מאוד מאוד באיזון הנכון בין שני הצדדים האלה. זה כמו שקושרים צמח או נותנים לו לגדול לתוך תבנית מסויימת. אם לוחצים עליו יותר מדי הוא ימות, ומצד שני אם מניחים לו לגדול פרא לגמרי גם זה לא טוב.
לכן גם חשוב מאוד לדעת איפה מצווה עומדת במדרגות שבין מצוות שהן בדרך צמיחה כמו חובות הלבבות לבין אלה שהן בדרך בניין כמו חובות הגופים.
לגבי מצווות יישוב ארץ ישראל, גם רבנים מחמירים מאוד שלא מתירים לעצמם קולות משום עייפות ואונס נהגו לנסוע לחו"ל לנופש, או להתפלל על קברי צדיקים ולבקר קברי אבות וכיו"ב. נראה מזה שכיוון שהיא מצווה תמידית יש בה צד של מצווה שאמורה להשתלב במהלך החיים ולא להיות מקויימת כמעשה מוגדר בדייקנות כמו נטילת לולב. אני לא יודע עד כמה חופש אפשר לתת בזה.
הגדרים ההלכתיים המדוייקים של המצווה הזו לא התבררו באופן חד בשולחן ערוך, וצריך לעשות בעצמנו את העבודה לעיין במקורות בסוגיות ובקדמונים, במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן, ויש כמה פירושים בדבריהם, וקשה להכריע ביניהם.
באופן שטחי לגמרי לפום ריהטא כיוון שדברי הרמב"ן ברורים שגם בימינו יש מצווה מהתורה, ודברי הרמב"ם לא מפורשים שהוא רק השמיט את המצווה ממניין המצוות, ויש הרבה אפשרויות לפרש מדוע, אם כן הרמב"ן רב מאוד משקלו בהכרעת ההלכה וקשה לנטות מדעתו אם אין מישהו ששקול אליו שחולק עליו באופן מפורש. ולפי זה בשטחיות כאמור, לכאורה לפום ריהטא יש לחשוש שהיא מצווה מהתורה גם בזמן הזה.
מצד שני הרי לפנינו שבכל הדורות לא היה שום מאמץ מצד כמעט כל גדולי העולם ויראי השמיים לנסות לעלות לארץ ישראל. ורק מעטים עד מאוד ניסו כמו אור החיים הקדוש ועוד. וזה היה יותר על דרך תיקונים עליונים מאשר על דרך קיום הלכתי פשוט של הלכה. ולמה הש"ך והט"ז והמגן אברהם והסמ"ע והב"ח והפרישה והחלקת מחוקק והבית שמואל והפרי מגדים והקצות והנתיבות והתומים ורבי עקיבא איגר וכו' וכו' וכו' אלפי גדולי האחרונים שהם המורים דרך התורה לנו לא ניסו מעולם לעלות לארץ ישראל. הרי לא תמיד היתה סכנה ופיקוח נפש, שהרי אור החיים עלה לארץ. וצדיקים כמותם וודאי לא היו נרתעים לטרוח הרבה לקיים מצווה מדאורייתא ולא לעבור על ביטול מצוות עשה. והם לא דיברו על זה ולא טרחו לברר ואולי אם יעלו הרבה ביחד יהיה אפשרי וכו'.
וכל הדיבור והעסק והמחלוקות התורניות בזה הכל התחיל רק כהיגררות אחרי שההתעוררות הראשונה היתה מסיבות של התעוררות התנועה הלאומית, ותקוות על גאולה ולא מתוך התעוררות הלכתית טהורה.
מעשה רב קובע יותר מכל פלפול הלכתי, ובפרט של כל הרבנים. לכן לעניות דעתי מוכח מזה גם בלי לעיין במקורות ובסוגיות ובקדמונים שראו במצווה הזו גם כן כמו מצוות פריה ורביה וכמו מצוות צדקה שדיברנו וכיו"ב, מצווה שהקיום שלה אינו גדר חד ומחייב כמו נטילת לולב, אלא דבר שקיומו הוא באופן שהוא חלק מההתנהלות הטבעית של החיים ובכפוף לזה. וכיוון שלעזוב את המקום שרגיל בו ושם משפחתו ומכריו ותלמידיו וכו' סותר להתנהלות הטבעית של החיים לא העלו דבר זה בדעתם כלל. ואלה שכן עסקו בזה הוא מלהט של חסידות והשתוקקות לקדושה וקרבת ה' ולא כקיום הלכתי גרידא.
אמנם יש הבדל, שמי שגדל בחו"ל בתקופתם וכאן הוא יהיה נכרי ובודד בלי ידיעת השפה ובלי קהילתו ותלמידיו ופרנסתו וכו', זה וודאי נגד מהלך החיים. אבל אם מישהו כבר גדל כאן ומרגיש כאן בבית, אז צריך לשקול עד כמה רצונו לגור בחו"ל שייך באופן משמעותי למהלך חייו. ללמוד תורה ודאי מותר, ומן הסתם יש לזה הגדרה רחבה. שהרי מותר לצאת לחו"ל ללמוד תורה אע"פ שיכול ללמוד גם בארץ, ואע"פ שיש בארץ ממי ללמוד. מכל מקום יש לו הרגשה שיגדל בתורה יותר אם ילמד בחו"ל, אע"פ שאין ודאות שלהרגשה הזו יש יסוד. וכן לשאת אשה מותר, והרי יש נשים גם בארץ, רק ליבו נוטה לאשה משם או שנראה לו ששם יהיה יותר קל למצוא. כך שאם אדם מרגיש שצמיחתו הנפשית והרוחנית יקבלו תועלת מיציאה חו"ל ייתכן שזה נכלל בהיתר של ללמוד תורה. וכאמור אני סתם כותב הרהורי דברים לפני העמל בסוגיא.
לגבי תפילין במשנה ברורה בביאור הלכה תחילת סימן ל"ז כתב:
"עיין בפמ"ג שמסתפק אם מן התורה חייב כל היום או מן התורה די ברגע אחד שמניח ומדרבנן כל היום, ובטלוה עכשיו שאין לנו גוף נקי, ומסיק דעיקרן של דברים דאם לא הניח יום א' כלל לתפילין ביטל מ"ע ובהניח רגע עליו קיים המצוה, אבל מצוה מן המובחר מן התורה להיותן עליו כל היום וכו' עיין שם.
ובספר ישועות יעקב פסק דמן התורה מצותן כל היום עיין שם.
ועיין בספר א"ר שמוכח מדבריו דמי שיודע שיש לו גוף נקי אין לו לפטור א"ע ממצות תפילין כל היום. ופשוט דכונתו אם יודע שיוכל ליזהר א"ע ג"כ מהיסח הדעת דהיינו עכ"פ משחוק וקלות ראש כמו שכתבנו לעיל בכלל כ"ח עי"ש. ועיין בספר מעשה רב שכתב דאם חושש ליוהרא בפני הבריות מותר בשל יד לבד. ומ"מ טוב לעשות של ראש קטן והרצועות יהיה ג"כ מכוסות מלילך בשל יד לבד עכ"ד ואשרי המקיים כדינו כמשאחז"ל במגילה כ"ח שאלו תלמידיו את ר"א במה הארכת ימים א"ל וכו' ולא הלכתי ד"א בלא תורה ובלא תפילין".
לפי הפרי מגדים המצווה מהתורה להניח לפחות רגע אחד ביום. ואם כן בפשטות זו מצווה מעשית לעשות מעשה מסויים, ורק אם יש ממש אונס משום גוף נקי או אונס אחר פטור.
ולפי הישועות יעקב החיוב הוא תמידי, וממילא זו לא מצווה מעשית לגמרי אלא מצווה שמורה דרך חיים ויש בקיום הפרטי שלה מידת חופש. שהרי לפי הישועות יעקב אם זו מצווה מעשית אני צריך כל רגע ורגע לבחון האם אני כעת אנוס, ואם אגלה שהרגע יש לי יכולת לא להסיח דעת להיות בגוף נקי אני חייב מהתורה מייד להניח, שהרי החיוב תמיד חוץ מזמני אונס. וכשאתעייף מלא להסיח דעת או לשמור על גוף נקי עד רמה של פטור משום אונס אוכל להסיר את התפילין, ואהיה חייב לשים לב מתי נחתי די ומייד כשיתחדש לי הכח והיכולת לשמור על גוף נקי אני מחוייב להניח שוב אפילו מאה פעמים ביום. והרי שום אדם מעולם לא נהג כך מכח חיוב הלכתי, וגם מי שמניח כל היום זה רק משאיפה למעלות של קדושה יתירה. אלא בהכרח לשיטת הישועות יעקב הוא לפי היסוד שכתבתי שכיוון שהיא מצווה תמידית אינה לגמרי כמו מצוות הגוף המעשיות, אלא יש בה בחינה מסויימת של חובות הלבבות, שאדם רוצה להניח תפילין כל היום, ולמעשה הוא מתנהג באופן טבעי לפי מהלך החיים, ובזמנינו שקשה לשמור לא להסיח דעת ועל גוף נקי מניח בתפילה ודיו ואינו חושש יותר שכך נובע ממהלך החיים הטבעי והקיום הוא כפוף למהלך הזה כיוון שאינה מצווה של מעשה אחד מוגדר אלא מצווה תמידית.
וגם מוכח כן ממה שמתיר להניח של יד לחוד משום יוהרא, אם הוא מצווה מעשית להניח כל היום ושל ראש הם מצווה בפני עצמה צ"ע כיצד יתכן לפטור משום יוהרא. וכי במקום שאנשים לא נוהגים לטול לולב משום אונס עניות ורק הוא עשיר האם נאמר שלא יטול לולב משום יוהרא. אלא בהכרח מצווה תמידית כפופה למהלך החיים וחלק מזה הוא לחיות מעורב בין הבריות ולא להיבדל במעשי יוהרא.
לגבי דעת הויואל משה אני לא זוכר ברור אבל כמדומני שמה שאסר הוא לעלות בחומה כציבור, ולא על ישיבת יחידים באופן פרטי.
.
.
- - -
.
.
לגבי שבת, בשולחן ערוך או"ח רפ"ח ב' כתב:
י"א שאדם שמזיק לו האכילה, דאז עונג הוא שלא לאכול, לא יאכל. הגה: וכן מי שיש לו עונג אם יבכה, כדי שילך הצער מלבו, מותר לבכות בשבת (אגור בשם שבולי לקט).
ובמשנ"ב:
כתב הט"ז היינו דוקא אם מחמת רוב דביקותו בהקב"ה זולגים עיניו דמעות שכן מצינו ברע"ק בזוהר חדש שהיה בוכה מאד באמרו שיר השירים באשר שידע היכן הדברים מגיעים וכ"ה מצוי במתפללים בכונה אבל סתם לבכות כדי שיצא הצער מלבו לא ע"ש. אבל בא"ר ותו"ש התירו כיון שע"י בכיתו ירוח לו".
לשון המשנ"ב שכתב "אבל" לפני דעת האליהו רבה, ולא כתב והאליהו רבה כתב וכו', מורה שהוא מכריע כהאליהו רבה שמותר כדי שירווח לו מהצער.
לגבי בקשת צרכים שם בשו"ע התיר רק במי שיש בו סכנה. ואם יש מישהו מתייסר במחלה מאוד ואין בו סכנה אסור. ולכאורה צ"ב למה לא התירו כמו בכייה כדי שירווח לו מהצער.
וכן בתענית התירו משום שנוח לו בכך יותר שכתב שם סעיף ג' "אדם המתענה בכל יום ואכילה בשבת צער הוא לו מפני שינוי וסת (פי' דבר קבוע), י"א שראו כמה חסידים ואנשי מעשה שהתענו בשבת מטעם זה, וכן אמרו שכך היה עושה הר"י החסיד ז"ל".
ואח"כ כתב לגבי תענית, "אין מתענין על שום צרה מהצרות כלל". וגם זה קשה כיוון שאם ע"י תענית ירווח לו וירגיש רגוע יותר ונוח לו יותר מאשר אם לא יתענה, למה לא מותר כמו שהתיר משום שינוי ווסת משום שכך נוח לו יותר.
ונראה כי מה שיש לו צורך נפשי לבכות מסערת נפשו אינו סתירה לעניין שבת, ומה שרגיל להתענות ונוח לו כך וודאי אינו סתירה לעניין שבת.
אבל להתפלל על חולה או להתענות על צרה, זה סתירה גמורה לעניין שבת. שביום חול אנחנו יותר כמו זוג עם הקב"ה שהיחס הדדי, וצריך לבקש ולתת אהבה כדי לעורר אהבה ולקבל התעוררות כלפינו בחזרה. ולכן גם מה שראוי לנו לקבל לא נקבל בלי תפילה.
אבל שבת כל עניינה הוא הצד שהקב"ה דואג לנו כמו לתינוק ולא צריך לתת מצידנו מאומה ולא צריך לעורר מאומה והכל ניתן ממנו, ולא צריך לבקש ממנו כדי שיעשה, אלא הוא עושה בשלמות הכל מצידו לבד וכמו שכתוב שבשבת הוא רק התערותא דלעילא, ואין צורך בהתערותא דלתתא, וההתערותא דלתתא של שבת הוא דווקא בלהימנע מלעשות כלום ומלבקש. ודווקא לדעת שאין צריך לבקש כי הכל פתוח והכל ניתן במלוא השפע ממילא, שהשבת היא מקור הברכה המלאה השופעת בלי צורך לבקש, זה אמור להרגיע יותר מאשר לבקש.
ובחולה מסוכן התירו, אע"פ שהקב"ה יכול לרפא אותו גם בלי תפילה ובקשה, ואם אין מקום לבקשה בשבת ממילא הבקשה לא תועיל לעשות שהקב"ה ירפא יותר ממה שהיה מרפא בלי הבקשה, וממילא אין כאן היתר פיקוח נפש.
ונראה שיש בזה עניין מיוחד, שחנה התפללה לבן, והזכירה צבאות ואמרו בגמרא שאמרה מכל צבאי צבאות שבראת אין לך בן אחד בשבילי. ופירשו בזה שהתכנית מבריאת העולם עד התיקון הסופי וכל המהלכים היתה באופן שהטוב השלם יהיה דווקא על ידי שלא יהיה בן לחנה. ובתפילתה היא גרמה שיחזור לנקודת של ההתחלה הכי ראשונה של מחשבת בריאת העולם, וישנה את כל הסדר והתכנית עד סוף הדורות באופן שיגיע התיקון גם באופן שכן יהיה לה בן.
ולכאורה התכנית הראשונה של הקב"ה היא הטוב מכל העולמות האפשריים, ובגללה הוא עשה תכנית פחות טובה לכל העולם בכל הדורות וממילא גם תכלית השלמות הסופית תהיה פחות. וזה כח התפילה שהקב"ה יש לו לב רך עד כדי כך שאינו יכול לסרב לתפילה גם אם הוא יודע שצריך לסרב. וכמו אמא שנכנעת לבכי של הבן שמתחנן לסוכריה שתקלקל לו את השיניים. וכתבו שגם בזמנינו זה כך אם היא תפילה מעומק ואמת כמו של חנה רק יש הסתר פנים שלא מייד רואים ואחר כך יתגלה שהתפילה נענתה בדרך שלא הבנו ולא ראינו.
ומכיוון שאפשר "לכופף" את הקב"ה ע"י תפילה גם במקום שהוא יודע שיותר טוב לנו שלא יהיה כך, לכן אפילו שבשבת הוא עושה מה שהכי טוב בשבילנו גם בלי צורך בתפילה, ע"י תפילה אפשר לגרום לו לרפא את החולה אפילו אם לדעתו עדיף שלא ירפא. ולכן כשזה פיקוח נפש התירו כי בלי תפילה החולה לא היה מתרפא.
כשמתבוננים בזה כמה הלב של הקב"ה רך אלינו עד שבידנו לאנוס אותו נגד רצונו, זה יכול להפוך לגמרי את היחס לקב"ה ולחיים בכלל.
כתוב ואויבינו פלילים, ויש משמעות בתפילה של מאבק, שזה כמו ילד שנאבק בכח דמעותיו לקבל מהוריו דבר שלדעתם יותר טוב לו לא לקבל. והורים עם לב פתוח לרוב בסוף נכנעים. גם כשהתפללו על הרוגי מלכות הקב"ה אמר שעוד מילה הוא מחזיר את העולם לתוהו ובוהו. כי הוא לא יכול לסרב, ואם יכריחו אותו הוא יהיה מוכרח לבטל את העולם כי תכנית העולם תלויה בעניין של הרוגי מלכות. זה מה שנאמר שתפילה בכוחה לשדד מערכות.
לכאורה אם הקב"ה סובר שלחנה ולכל העולם לנצח יהיה יותר טוב בלי בן, או שסובר שיותר טוב לחולה הזה ולכל העולם שלא יתרפא, למה לא נחשוב שהוא יותר חכם ויודע ועדיף להקשיב לו ולא להיות כמו ילד קטן שצועק על סוכריה שתקלקל לו את השיניים.
רואים מזה שהוא העמיד אותנו מולו כשקולים לו. הוא פוסק בתנורו של עכנאי ואנחנו חולקים עליו. לו יש את הראייה שלו ואת התוכניות שלו, ולנו יש את הראיה שלנו ואת התוכניות שלנו. ואנחנו איתו כמו זוג שחי ביחד שיש בזה טעם רק אם כל אחד יש לו את הראיה שלו ואת הדעה שלו ויש ויכוח.
מצידי שיתהפך העולם ולא שהבן שלי ימות ואני צריך להרגיש כך ולהאבק על זה. לפעמים להיות אובייקטיבי ורציונלי ורואה את הטובה הכללית זה להיות חסר לב.
.
.
- - -
.
.
לא חשבתי על זה עד עכשיו, אבל נראה לי שיש בזה דבר נכון ועמוק, שכלפי הלחץ לעבוד עבודת הלבבות אפשר להסיר את הלחץ מכח שאם אני מנהל אורח חיים של מעשים חיוביים ממילא הם ישפיעו מעצמם על הלב להתפתח בכיוון טוב, שאחרי המעשים הולכים הלבבות. ורבי ירוחם האריך עד כמה מה שקובע את המהות של דבר זה דווקא המציאות הגשמית שלו.
ומצד שני אם אני מרגיש שאני לחוץ בלקיים מעשים מדוייקים וזה תופש אצלי מקום על חשבון החיות הנפשית הפנימית החופשית, אני יכול להסיר את הלחץ מכח שהמעשים נובעים מהלב ומבטאים אותו ונגררים אחרי כוונת הלב, ורחמנא ליבא בעי, ואם יש לי לב טוב ממילא המעשים ינבעו ממנו ויהיו טובים בלי שאצטרך להילחץ לגביהם.
יש בחז"ל שהכל הולך אחר האשה ומצד שני מביאים מעשה סותר באשה שהיתה נשואה לחבר והיתה קושרת לו קשר תפילין, ואחר כך מת ונישאה למוכס והיתה קושרת לו קשר מוכסין. זה אותו עניין.
יש בזה דבר מאוד עמוק, כי כשמסתכלים על צד אחד לבד הוא נראה אמיתי לגמרי בפני עצמו ולכאורה לא משאיר מקום לצד השני.
אם יש מישהו שליבו מלא כוונות טובות, אבל אשתו ובניו נטושים ואומללים ושכניו סובלים ממנו ושדהו שומם, אפשר לומר שאין ערך לכוונותיו הטובות ורגשותיו הטהורים כל זמן ששום דבר מזה לא מגיע למעשה. וצריך שיעזוב את העסק ברגשות הלב וישגיח על המעשים.
מצד שני אם אדם עושה כל הזמן מעשים טובים באופן מושלם אבל ליבו יבש וקר ואטום לגמרי והכל הוא כמו מכונה, אפשר לומר שאין לזה ערך כי הכל תלוי בכוונת הלב שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמיים ורחמנא ליבא בעי. וצריך שיעזוב את המעשים וישגיח על ליבו.
יש דברים שהם סתירה וכך הם נכונים, כסתירה. כמו אם אין דרך ארץ אין תורה ואם אין תורה אין דרך ארץ.
יש בזה נקודת אמצע ואיזון של האיחוד בין הקצוות, שהיא מחברת אותם וגורמת שישפיעו חיים זה על זה וכל צד ממילא ישגיח על השני ויאזן אותו, ושם יש מנוחה ושלום. כשנמצאים שם אז זה כמו המשל של המגיד מדובנא לא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל, שאם יגעת זה סימן שלא אני הוא למי שאתה עובד, שעבודת השם היא הדבר הכי קל ונוח ואין בה שום כובד ויגיעה.
והיא נסתרת ואי אפשר לאמרה ולהסבירה, וכל פעם נעלמת מחדש וצריך לחפש מחדש, ולכן בסופו של דבר במציאות החיים לא עד כדי כך קלים ונוחים, והיא סוד, וזה מוטל על כל אדם למצוא את זה לבד.
לגבי תפילין זה כך בהרבה מצוות. הבסיס מתחיל מכך שההלכות בהירות. גם מי שגדל בישיבה, הוא זוכר מה הוא עשה ומה כולם עשו, אבל לגבי הדינים המדוייקים יכול שתהיה חוסר בהירות וזה גורם ללחץ. ותמיד אם מסתכלים בספר מגלים פרטים שחשבתי שהם כך וכך וטעיתי, וחבל לטרוח לקיים הלכות ולגלות שבסוף לא קיימתי, או שהקפדתי על דברים מיותרים. אם יש קיצור הלכות כלשהו שנוח אפשר לבחור בו רק כי הוא נוח. מצד ההלכה גם אם התקבל משנה ברורה יותר מקיצור שולחן ערוך, או אצל האשכנזים יותר מבן איש חי, אם משתמשים באופן שיטתי בספר אחד כי הוא יותר קריא זה בסדר גמור. היום אין "רב קהילה" שמחייב מבחינה הלכתית לעשות דווקא כדעתו, וכל דעה שמובאת בקיצור מקובל היא מספיק מיוסדת על מי שמוסכם מספיק שאפשר לסמוך עליו. יש קיצורים טובים ומודרניים שמקריאת שני עמודים בהירים אפשר לקבל בחצי שעה תמונה ברורה ומדוייקת על ההלכות שנוגעות למעשה היומיומי, ולא מוכרחים לשאת את הכובד של ללמוד באופן יבש סימן במשנה ברורה. המשנה ברורה הולך אחרי השו"ע שהולך אחרי הטור והתלמוד, ולא "תופר" את המידע לפי מה שבאמת נוגע לנו לחיים היומיומיים. ולכן הרבה דברים שאנו נתקלים כל יום לא מבוארים שם, ויש הרבה מאוד דברים שיש שם אריכות מייגעת ואנחנו לא נפגשים איתם בחיים כלל. אם לומדים רק כדי לדייק בקיום היומיומי יש יתרון עצום מבחינת יעילות הלימוד לקיצור מודרני אם הוא ערוך היטב.
ואחרי שיודעים צריך למצוא את האמצע הנכון בין לא לזלזל ולעבור על הלכות לבין להילחץ ולפחד ולשכוח שזה לא "מפרט טכני" אלא דבר שנאמר לאנשים רגילים שעושים באופן רגיל.
.
.
- - -
.
.
לא חשבתי על זה עד עכשיו, אבל נראה לי שיש בזה דבר נכון ועמוק, שכלפי הלחץ לעבוד עבודת הלבבות אפשר להסיר את הלחץ מכח שאם אני מנהל אורח חיים של מעשים חיוביים ממילא הם ישפיעו מעצמם על הלב להתפתח בכיוון טוב, שאחרי המעשים הולכים הלבבות. ורבי ירוחם האריך עד כמה מה שקובע את המהות של דבר זה דווקא המציאות הגשמית שלו.
ומצד שני אם אני מרגיש שאני לחוץ בלקיים מעשים מדוייקים וזה תופש אצלי מקום על חשבון החיות הנפשית הפנימית החופשית, אני יכול להסיר את הלחץ מכח שהמעשים נובעים מהלב ומבטאים אותו ונגררים אחרי כוונת הלב, ורחמנא ליבא בעי, ואם יש לי לב טוב ממילא המעשים ינבעו ממנו ויהיו טובים בלי שאצטרך להילחץ לגביהם.
יש בחז"ל שהכל הולך אחר האשה ומצד שני מביאים מעשה סותר באשה שהיתה נשואה לחבר והיתה קושרת לו קשר תפילין, ואחר כך מת ונישאה למוכס והיתה קושרת לו קשר מוכסין. זה אותו עניין.
יש בזה דבר מאוד עמוק, כי כשמסתכלים על צד אחד לבד הוא נראה אמיתי לגמרי בפני עצמו ולכאורה לא משאיר מקום לצד השני.
אם יש מישהו שליבו מלא כוונות טובות, אבל אשתו ובניו נטושים ואומללים ושכניו סובלים ממנו ושדהו שומם, אפשר לומר שאין ערך לכוונותיו הטובות ורגשותיו הטהורים כל זמן ששום דבר מזה לא מגיע למעשה. וצריך שיעזוב את העסק ברגשות הלב וישגיח על המעשים.
מצד שני אם אדם עושה כל הזמן מעשים טובים באופן מושלם אבל ליבו יבש וקר ואטום לגמרי והכל הוא כמו מכונה, אפשר לומר שאין לזה ערך כי הכל תלוי בכוונת הלב שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמיים ורחמנא ליבא בעי. וצריך שיעזוב את המעשים וישגיח על ליבו.
יש דברים שהם סתירה וכך הם נכונים, כסתירה. כמו אם אין דרך ארץ אין תורה ואם אין תורה אין דרך ארץ.
יש בזה נקודת אמצע ואיזון של האיחוד בין הקצוות, שהיא מחברת אותם וגורמת שישפיעו חיים זה על זה וכל צד ממילא ישגיח על השני ויאזן אותו, ושם יש מנוחה ושלום. כשנמצאים שם אז זה כמו המשל של המגיד מדובנא לא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל, שאם יגעת זה סימן שלא אני הוא למי שאתה עובד, שעבודת השם היא הדבר הכי קל ונוח ואין בה שום כובד ויגיעה.
והיא נסתרת ואי אפשר לאמרה ולהסבירה, וכל פעם נעלמת מחדש וצריך לחפש מחדש, ולכן בסופו של דבר במציאות החיים לא עד כדי כך קלים ונוחים, והיא סוד, וזה מוטל על כל אדם למצוא את זה לבד.
לגבי תפילין זה כך בהרבה מצוות. הבסיס מתחיל מכך שההלכות בהירות. גם מי שגדל בישיבה, הוא זוכר מה הוא עשה ומה כולם עשו, אבל לגבי הדינים המדוייקים יכול שתהיה חוסר בהירות וזה גורם ללחץ. ותמיד אם מסתכלים בספר מגלים פרטים שחשבתי שהם כך וכך וטעיתי, וחבל לטרוח לקיים הלכות ולגלות שבסוף לא קיימתי, או שהקפדתי על דברים מיותרים. אם יש קיצור הלכות כלשהו שנוח אפשר לבחור בו רק כי הוא נוח. מצד ההלכה גם אם התקבל משנה ברורה יותר מקיצור שולחן ערוך, או אצל האשכנזים יותר מבן איש חי, אם משתמשים באופן שיטתי בספר אחד כי הוא יותר קריא זה בסדר גמור. היום אין "רב קהילה" שמחייב מבחינה הלכתית לעשות דווקא כדעתו, וכל דעה שמובאת בקיצור מקובל היא מספיק מיוסדת על מי שמוסכם מספיק שאפשר לסמוך עליו. יש קיצורים טובים ומודרניים שמקריאת שני עמודים בהירים אפשר לקבל בחצי שעה תמונה ברורה ומדוייקת על ההלכות שנוגעות למעשה היומיומי, ולא מוכרחים לשאת את הכובד של ללמוד באופן יבש סימן במשנה ברורה. המשנה ברורה הולך אחרי השו"ע שהולך אחרי הטור והתלמוד, ולא "תופר" את המידע לפי מה שבאמת נוגע לנו לחיים היומיומיים. ולכן הרבה דברים שאנו נתקלים כל יום לא מבוארים שם, ויש הרבה מאוד דברים שיש שם אריכות מייגעת ואנחנו לא נפגשים איתם בחיים כלל. אם לומדים רק כדי לדייק בקיום היומיומי יש יתרון עצום מבחינת יעילות הלימוד לקיצור מודרני אם הוא ערוך היטב.
אני לא בקי בזה, כבר התרגלתי למשנה ברורה, אבל זכורני מלפני שנים שהרב גרינולד מרכסים, נדמה לי זאב גרינולד, עשה קיצור ברמה גבוהה ובבהירות. זה היה מיועד לבעלי תשובה והופץ דרך ערכים, אבל אם זה נוח מה זה חשוב.
ואחרי שיודעים צריך למצוא את האמצע הנכון בין לא לזלזל ולעבור על הלכות לבין להילחץ ולפחד ולשכוח שזה לא "מפרט טכני" אלא דבר שנאמר לאנשים רגילים שעושים באופן רגיל.
.
.
- - -
.
.
שאלה:
שלום לכבוד הרב,
הרבה מדברים על גאונותם של חז"ל וחכמתם הרבה. אני שואל את עצמי, היכן
בדיוק ניכרת אותה חכמה של חז"ל? הרי חז"ל לא הפגינו לכאורה (עפ"י הנראה
מדבריהם) חכמה כה רבה... הדברים שהם אומרים הם דברים פשוטים למדיי וכן
אופן תירוצי הקושיות שלהם מאוד פשוט. וכן הדיונים הם על פניו לא נראים
מלאים בסברות הגיוניות מפוצצות.
מכאן אני פונה אל הרב, אם הרב מסכים איתי אשמח לשמוע. אם הרב חולק עליי
אשמח לשמוע מדוע, ולקבל דוגמאות וראיות לטעות שלי.
ומכאן אני פונה לשאלה נוספת,
הרבה מדברים על החכמה שהגמרא מעניקה ללומדיה. ובכן אני מסכים. אמנם אין
זה מפאת הסברות המופיעות ששם. הדברים הללו יכלו להעלות על הכתב או בע"פ
גם מאות ואלפי שנים אחרי כן ע"י סתם אינשי דלא מעלי מהרחוב... מה שכן
נותן חכמה והתפתחות שכלית זה הדרך שבה הגמרא בנויה. הגמרא מסתעפת המון
וצריך להישאר ממוקד בשאלה הראשונית ולעקוב אחרי ההסתעפויות, הדבר קשה
מאוד ופרט בנוסף לעבודה שאנו עמלים בד בבד לפצח שפה שלא מוכרת לנו, דברים
אלו ועוד הם הם שנותנים לנו את ההתפתחות השכלית ולאו דווקא הסברות
המופיעות בתלמוד.
שוב, אשמח לשמוע אם הרב חולק עליי או לא ולשמוע פירוט בנושא.
.
.
מענה:
בשאלות כאלה לא שייך לחלוק או להסכים, אלא יותר להחליף חוויות.
צריך להגדיר מה נחשב חכמה. יש דברים שמכונים חכמה והם בעצם רק יכולת, כמו כח שרירים רב. למשל אדם שמצטיין בשחמט או מתימטיקה.
יש דברים שצריך לקבל כלים לראות את החכמה שיש בהם. למשל אצלי מוזיקה קלאסית הרבה שנים היתה דבר חדגוני ומשעמם, ואיכשהו קרה שששמעתי יותר ונכנסתי לזה ולימדתי את עצמי להקשיב וכעת נראה בעיני שיש יצירות שיש בהן חכמה עצומה באיך הן מולחנות ובנויות.
לפני כמה שנים שמעתי בחדשות שהיה מקרה בבנק ישראל, שהשאירו בטעות חבילות של שטרות כסף מיעדות לגריסה במקום לא מאובטח, ונכנסה לשם פועלת נקיון אחרי שכולם הלכו, והיא טילפנה לאחראים שיבואו לסדר את זה ולא לקחה כלום. שאלו אותה אחר כך שהיא היתה יכולה לשים אצלה כמה חבילות ולא לומר כלום ולמחרת אף אחד לא היה סופר ולא היו מרגישים, והיא אמרה אבל זה לא שלי.
אני עד היום מתפעל מזה, לא יודע אם אני הייתי עומד בנסיון כזה, זו בעיני חכמה עצומה, חכמה הרבה יותר עמוקה ואמיתית ומרגשת מכל מתימטיקאי או פילוסוף הכי מתוחכם ועמוק. ואפילו שמצד ההלכה אולי יש היתר ואף אחד לא היה נפגע מזה ואנשים מהרחוב יכולים לחשוב שהיא טיפשה ותמימה, דווקא בגלל זה זו בעיני חכמה במדרגה עוד יותר גבוהה, במדרגת חכמה של חסידים שעושים לפנים משורת הדין. הרבה חשבתי על זה, מאיפה זה בא לה. מאיפה היא למדה דבר כזה, כיצד היא הגיעה להשגה כזו, איזה כח בכוחות האדם בא לה ממנו הבנה כזו. מישהי שעובדת קשה על כל שקל בעולם לא צודק ומנצל. היא היתה יכולה לומר שהמשכורת והתנאים שלה לא הוגנים, שבחיים הרבה התנהגו אליה לא ביושר, וכעת זה התור שלה להרויח משהו.
יש הרבה מאוד גילויי חכמה כאלה, למשל אם יש סבתא מאוד זקנה וחולה סופנית ומתייסרת והרופאים משכנעים שאולי כדאי להעלות לה את המורפיום ולקצר את הסבל חסר התוחלת, ומישהו מתעקש, אבל זה רצח ואני לא אסכים. מאיפה הוא יודע את זה נגד דברי הרופאים החכמים?
ויש גם מקרים הרבה פחות דרמטים שקורים הרבה ולא יודעים לראות כמה חכמה עמוקה ומופלאה מתגלה בזה. למשל ילד שלא מצליח להרכיב את הפאזל שמיועד לילדים יותר קטנים והוא בוכה, ואחד ההורים רוצה לגעור בו או ללמד אותו או לנחם אותו, וההורה השני אומר תניח לו להתמודד לבד. מאיפה אנשים יודעים דברים כאלה עמוקים וגאוניים?
יש גם דברים שהם גאוניים בגלל החשיבות שלהם, למשל אם נתקעים עם רכב באמצע המדבר כי צינור מסיים במנוע נקרע, ומישהו אומר יש כאן עצים אולי נחתוך ענף ונעשה אותו חלול ונשתמש בו, או כל רעיון כזה.
או אם יש מנתח שאומרים לו שאפשר להכניס שתלי תמיכה לחלל הבטן מצד אחר ואז יהיה פחות חשש לזיהום הוא לא נרגע מהגאונות למרות שבעיני מישהו אחר זה לא מדהים במיוחד, לא בגלל שאין לו כלים להבין כמו במוזיקה אלא שהוא פשוט לא בתוך העניין.
יש גם דברים חשובים ומעניינים לא בגלל חכמה שיש בהם, אם בין בני זוג אחד רוצה לומר לשני דברים על ההרגשות שלו לגבי הקשר שלהם, זה יכול להיות מאוד מעניין ולגרום להקשבה מאוד מעמיקה למרות שאין בזה חכמה גדולה.
בקיצור אני יכול לראות שני דברים שיכולים להיות הערה וחומר למחשבה, ולא כחולק על דבריך, האחד, מה היא ההגדרה של חכמה, אולי אדם הגדיר לעצמו מראש הגדרה צרה של מה שהוא קורא לו חכמה, ובעצם הוא הגדיר לעצמו סוג מאוד מסויים של פעילות בחלק מאוד מסויים של כוחות ההכרה והמחשבה, ובעיניו דווקא החלק הזה הוא זה שמרתק אותו, כמו שמתימטיקאי מרותק לחכמה שבזה, ומוזיקאי לחכמה שבמוזיקה ופילוסוף או לוגיקן לחכמה שבמקצוע שלו, או ילד למשחק מחשב שמעניין אותו. החיים והאדם יש בהם הרבה יותר מזה ואולי יש אפשרות להיפתח ולהרחיב את האופקים.
מהנסיון האישי שלי, היה זמן בצעירותי שלא ראיתי חכמה מיוחדת בסוגיות הגמרא, ורק אחרי ש"הכניסו" אותי לעניינים הרגשתי שאני כן רואה חכמה. ההרגשה שלי לגבי עצמי היתה שזה כמו נער מהרחוב ששומע וריאציות לפסנתר של באך וזה נשמע לו סתם צלילים חדגוניים ומשעממים, ואם מישהו שאוהב את זה ומבין בזה יקח את הנער וישפיע עליו מהאהבה שלו וילמד אותו איך מקשיבים ויפקח את עיניו פתאום הוא יראה בכל תו חכמה מרתקת ומדהימה וגם בעלת משמעות עמוקה לדברים היסודיים בחיים.
עברתי מרב לרב עד שמצאתי מי שמצאתי עניין וחיות בלימוד שלו, ואחר כך גם יכולתי להעזר בספרים. במקרה האישי שלי אלה היו ספרים של רבי ירוחם, שהוא משגיח אבל אני קיבלתי ממנו גם ראייה חדשה על הסוגיות ההלכתיות, ובתקופות מסויימות גם חידושי רבי נפתלי ושערי יושר, וגם רבי חיים וחזון איש ובמיוחד הברכת שמואל, שהוא ספר קשה אבל ריתק אותי והתאמצתי הרבה מאוד לנסות להבין מה הוא רוצה, וממנו קיבלתי דרך אחרת שלא יכולתי לשער מקודם שהיא קיימת, להסתכל על דברים שהגמרא אומרת. כמובן שזה רק דוגמה וזה לגמרי אישי ולכל אחד יש את מה שמתאים לטעמו ורוחו.
למשל אפלטון ואריסטו מקובלים בעולם הפילוסופיה והלוגיקה והמדע הכלליים כגאונים העצומים ביותר שהיו, רוב האנשים שיפתחו ספר שלהם היום יחשבו שאלה דברים או פשוטים שכל אחד היה יכול לומר או תמוהים, ובכל מקרה לא מתוחכמים ומופלאים. ורק אחרי שנכנסים לעניין ורוכשים כלים אפשר לראות למה הם התקבלו כפסגת החכמה האנושית.
אבל זה הכל תלוי עד כמה מתעניינים וכמה מתחברים לזה. לא כל אחד מוכרח לעסוק בגמרא, כתוב שמעשרה שנכנסים למקרא אחד יוצא למשנה, ומעשרה שנכנסים למשנה אחד יוצא לגמרא. כך שחז"ל אמרו שרק אחד ממאה מתאים לו להתחבר ללימוד גמרא. וממילא נאמר כאן שתשעים ותשע אחוז מהאנשים לא יתחברו לזה ולא ימצאו בזה עניין ואין שום חסרון או פחיתות חלילה באותם אנשים. וממילא נאמר כאן שיש הרבה דרכים אחרות להיות חכם וטוב ולהתפתח וללמוד תורה גם בלי לימוד גמרא.
החזון איש היתה לו תקופה של בסביבות עשרים שנה שהוא כמעט לא למד כי כל הזמן באו אליו אנשים והוא ישב עם כל אחד ודאג לו וניחם אותו, והיה משוחח שעות עם נשים מבוגרות ובודדות שאין להן עם מי לדבר והיו באות אליו פשוט כדי לפטפט עם מישהו, וכששאלו אותו על ביטול תורה הוא אמר שמהדברים האלה הלב מתרחב ונכנסת בו יותר חכמה.
בלי שום השוואה אבל מנסיוני מחמת מחלתי היו כשבע שנים שלא יכולתי לקרוא או לחשוב על מילה אחת, ורק שמעתי מוזיקה ונחתי וכיו"ב, ואח"כ בע"ה הרגשתי יותר טוב והתחלתי ללמוד שוב, והרגשתי שאני מבין ויודע יותר כאילו למדתי הרבה מאוד בשנים האלה. כי גם יסורים מכניסים חכמה בלב. זה מראה שלימוד גמרא הוא לא הדרך היחידה לקנות חכמה. העיקר הוא שאדם יעשה את הדברים שגורמים לו להרגיש שהוא באמת חי במובן הכי עמוק ואמיתי ושלם שהוא יכול להשיג. אם להיות סוחר יגרום לו להרגיש כך, או פילוסוף מבריק, או רופא, או כל פעילות אחרת, זה מה שהוא צריך לעשות ובמסגרת הזו הוא ימצא גם את סוג החכמה ודרכי קניינה שמתאימים לו.
רבי שלמה אבן גבירול לא עסק בלימוד גמרא וגם לא היה עיקר עיסוקו בלימוד תורה כלל, אלא בפילוסופיה כללית והוא כתב ספר פילוסופיה עצום וארוך ועמוק מאוד שהוא יצירת חיים ונקרא "מקור חיים", והוא תורגם ללטינית ובעולם הנוצרי בעיני חכמי הכנסייה הוא נחשב לאחד מספרי הפילוסופיה החשובים ביותר בתחום הפילוסופיה הניאו-אפלטונית והם עסקו בו רבות, ועסק הרבה בכתיבת שירה שחלק גדול ממנה היה שירת חול. מכיוון שמפיוטיו נכנסו לסידור התפילה, וכתר מלכות הוא מהפיוטים הנשגבים והחשובים בתפילה, אין שום ספק שלא היה לאף אחד שום צל של פקפוק בטוהר יראת השמיים שלו וצדקתו וחסידותו וקדושתו ועוצם מדריגת הקרבה שלו לקב"ה עד מדרגת המלאכים, שלא מכניסים לסידור סתם כל פיוט יפה אלא רק מה שראוי להיות תפילה בפי הכלל ישראל שתכניס בזכות קדושת כותבה את תפילת האומר אותה לפני ולפנים, ואם כך אפשר לשאול למה הוא בחר להשתמש בכשרונותיו שאין דומה להם להקדיש את חייו לכתוב ספר פילוסופיה חילוני שיעסקו בו רק חכמי כנסייה ולכתוב שירי חול נפלאים, וכמעט אין ממנו יצירות תורנית. ואם היה לומד תורה בוודאי היה יכול ליצור יצירות תורנית כמו כתביהם של גדולי הראשונים מתקופתו שהם הרבצת תורה והעמדתה על תילה ויושרה לכל הכלל ישראל במשך דורות רבים. וכי הוא לא ידע כל מה שכתוב על שכר לומדי תורה ומעלתם וחשיבותם וצורך העולם בהם?
אלא בהכרח גם על זה שייך אין אדם למד אלא במקום שליבו חפץ, ורצון הבורא שאדם יעשה לפי מה שבליבו, ולפי מה שהוא מרגיש שחייו שלמים ושמחים וצומחים, ויש מקום וצורך בעולם גם בפילוסופיה ניאו אפלטונית, וכל מה שנאמר במעלת לומדי תורה זה רק על מי שליבו נמשך לזה, אבל אם ליבו נמשך לפילוסופיה מוכח מרבי שלמה אבן גבירול שעליו לעסוק בפילוסופיה וזה רצון הבורא ממנו, שהרי הבורא עצמו כך נטע בטבעו שתהיה חיותו נמשכת מהעיסוק בפילוסופיה ולא בתורה.
הקב"ה ברא את העולם שיש בו מקום וצורך להרבה דברים וכולם חשובים ומלאים חכמה וחיים, והכל נשפט ומקבל ערך לפי טוהר הלב ושלמות החיים שבו, וזה לגמרי לא נכון לחשוב שרק מי שלומד גמרא יש למעשיו ערך ומקום וכל האחרים הם סתם תפאורה מיותרת.
וכמה הפליגו חז"ל בגדולת המלאכה, ונאמר בברכות דף י"ז עמוד א':
מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה [מורגל בפיהם של רבותינו שביבנה]: אני בריה [בנו. של הקב"ה] וחברי [עם הארץ] בריה [בנו]. אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה [כלומר נוחה מלאכתי ממלאכתו. רש"י]. אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו. כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי [מתגדל לתפוש אומנותי. רש"י], כך אני איני מתגדר במלאכתו. ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט [ושמא תאמר הדין עמו שאינו מתגדר במלאכתי, שאילו היה תופס אומנותי לא היה לו לב פתוח להרבות בתורה כמותי, והיה ממעיט ואין לו שכר. רש"י], שנינו: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים".
.
דברי השואל:
אמנם אני לא מדבר על דברים שתלויים בכישרון... אני מדבר על חכמת חז"ל,
וכשאני מדבר על חכמת חז"ל אני מדבר על רמת הIQ שלהם. איך מודדים דבר כזה?
מכוח טענות של אדם בזמן ויכוח ותשובות שלו ודברים שהוא אומר, ניתן להבין
אם בן אדם טוען דברים שיש בהם טעם או לא ובהתאם לכך אם הוא חכם או לא. יש
לי חבר שמתווכח עם אנשים בנושאים מסויימים וכאשר הוא מתווכח רואים כיצד
הוא נכנס לעומק הדברים (גם שאינו בקי בהם) בבחינה של הסתכלות על הדברים
בשכל הישר עפ"י סברה, ואומר את מה שנראה לו וכולם מתלהבים מחכמתו ועמקותו
ואין ספק כי הבן אדם הזה פשוט חכם ונבון. זו השאלה שלי על חז"ל איפה
רואים את זה אצל חז"ל... הרבה מרבים לדבר שהם כאלה, אבל לא ראיתי מהיכן
הדברים נשאבים...
לגבי המשך הדברים שאמרת אין לי עדיין דעה מוצקה בנושא, כך שאני לא יכול
להתווכח על כך. מה שאמרת לגבי רבי שלמה איבן גבירול מאוד תמוה בעיני
כיוון שאדם מצווה ללמוד תורה, אם ליבו חושק בתורה או לא דומה בעיני לאותו
אדם שליבו לא מרגיש אהבה כלפי האלוקים או אותו אדם שמרגיש את תאוות
החמדה... התורה מצווה על דברים שכאלה, כך שלא בשמיים היא...
לגבי הסיפא של דבריך יתכן ונכונים הם... שוב, אין לי דעה מוצקה בנושא
כיוון שלא אין לי את מירב ומיטב הידיעות בנושא כדי שאוכל להביע דעת תורה
לגבי זה... אני מכבד את דעתך בכל מקרה.
.
מענה:
בעיני ההרגשה של: אין לי דעה מוצקה ומספיק ידיעות ואני עדיין בודק ומהרהר ולומד, זה עצמו היסוד האמיתי של להיות חכם. אני מתפלל לזכות לזה.
מה שהתכוונתי זה שאם נניח שאתה קורא ספר משלי או משלי איזופוס או כתבי אפלטון או טרגדיה יונית או מחזה של שייקספיר או את הקומדיה האלוהית של דאנטה ועוד הרבה כאלה, ואתה מניח את כולם מול אותו חבר שהזכרת, בשיחה איתו ייתכן שתרגיש יותר את החכמה מאשר בהם. אני מאוד בעד להעמיד את המוסכמות לבחינה מחדש ולבדוק איך אני אישית עומד מול זה, אבל אחרי שכל כך הרבה אנשים קיבלו את כל הנ"ל כגדולי החכמים בכל הדורות, הסברא נותנת שזה לא באמת שהחבר חכם יותר מכל אלה אלא או שאין לי מספיק כלים כדי לראות את חכמתם, או שזה עניין של טעם אישי. מדרך העולם שגם לגבי אותו חבר שהזכרת יהיה מי שיאמר שבעיניו הוא לא נשמע כל כך חכם. וגם בעיניך מן הסתם קיימת אפשרות שיש מישהו שאנשים אחרים מתפעלים מדבריו כמדברי חכמה ובעיניך נראה שהם מתפעלים מברק חיצוני ואין שם חכמה גדולה. ברוב הישיבות יש מחלוקות בין התלמידים שחלק אומרים שראש ישיבה או מגיד שיעור פלוני מבריק וחכם וחלק אחר אוחזים מראש ישיבה אחר שהוא באמת חכם ולא מזה. ומן הסתם אין הכרעה חותכת "אובייקטיבית" בזה אלא באמת זה נתון לבחירה לפי הטעם והחיבור של כל אחד.
אני מאוד מעריך את השאלה הזו שלך, כי גם אם נניח שמוכח אובייקטיבית מכח העובדה שהרבה חכמים בהרבה דורות אחזו שמישהו הוא עמוד החכמה, עדיין הרי אין טעם שאומר שהוא חכם כשאני בעצמי לא רואה את זה. זה רק לדקלם כמו תוכי ומה זה נותן.
יותר מזה, נניח נניח תיאורטית שתמצא חיבור אחד של חז"ל שמדבר על אסטרונומיה או פילוסופיה או כל נושא אחר ופתאום תראה בו חכמה גדולה מאוד ברורה ומשכנעת שאתה יכול לראות אותה בעצמך. ואז תדע מתוך הראייה העצמית שלך שהם חכמים מאוד. ועדיין כשאתה יושב ולומד גמרא אתה מרגיש שבדף שאתה עכשיו לומד אתה לא רואה חכמה. אז מה הועיל לך שאתה יודע שהם חכמים. עדיין אתה עוסק בפעילות "יבשה" וחסרת טעם וחיים וממילא אין בה תועלת עבורך ולא מקדמת אותך לשום מקום. זו לא השאלה האם הם בעצמם היו חכמים, אלא השאלה איך ואיפה אתה כפי שאתה יכול למצוא את הצינור בו אתה יכול לשתות את החכמה ולהתחבר ולהיות במצב שאתה באמת קונה חכמה ומתפתח וצומח ומתקרב באמת לקב"ה. כל זמן שזה לא קורה אין נפקא מינא לחיים שלך לגבי השאלה האובייקטיבית אם באמת הם היו חכמים. ולגבי השאלה האובייקטיבית, לדעתי לכולנו אין מספיק כלים כדי באמת להתמודד איתה.
במקרה כזה צריך לבחור, או להחליט שאני מתעניין למה אומרים על מישהו שהוא חכם, ואז לחפש לקנות כלים ושמישהו ידריך אותי ויישב וילמד אותי שלב שלב ויכניס אותי לעניין ויראה לי "בשטח" את החכמה ואתמיד ואתייגע ולא אוותר עד שארגיש שאני מתחבר ורואה בעצמי [או עד שיעבור מספיק זמן ועמל כדי שאשתכנע שאין פרי למאמצים]. ואם בישיבה שאתה נמצא או בשיעור שאתה שומע זה לא קורה, אז צריך לחפש איך לעשות שזה כן יקרה, יש הרבה אפשרויות ממי ללמוד ובאיזו דרך, ומי שלא רוצה להעביר את הזמן באופן סתמי אלא באמת שואף לצמוח ולהתפתח ולגדול מוכרח לחפש ולחפש במסירות נפש עד שימצא.
האפשרות השנייה היא שאני מחליט שזה לא מושך אותי ואני לא אשקיע לנסות לפצח את העניין על ידי קניית כלים והתמדה וחיפוש מי שיראה לי איך להכנס לזה, ואעסוק בדברים אחרים שבהם אני יכול לראות את הטעם. אני טוען שהדרך להתקרב לקב"ה היא לא רק דרך אחת לכולם, וגדרי הדין של מצוות תלמוד תורה אינם מחייבים שכל אחד דווקא ילמד גמרא, אבל אתה צודק שזה עצמו צריך בירור.
לדעתי באמת אדם חושב כמוך טוב והכרחי ששואל את השאלות האלה.
למשל מישהו היום יאמר שהוא באמת רואה חכמה עצמוה ביצירות של באך, וזה כי הוא למד מוזיקה עשר שנים וכעת קיבל כלים לראות את זה. אם הוא היה לומד עשר שנים על שייקספיר היה מקבל כלים לראות את החכמה שלו. לפני שהוא התחיל ללמוד לפי מה הוא בחר אם ללמוד את זה או את זה. אז לא היו לו כלים להבין כלום.
זה בעיני כמו השאלה, הרי כדי לדעת אם בת זוג מתאימה לי ובאמת מוצאת חן בעיני אני צריך להכיר אותה היטב. רושם חיצוני של רגע לא אומר כלום. לפני שהכרתי מישהי אני הרי לא מכיר אף אחת, ואני לא יכול להכיר את כולן כדי לדעת ולבחור מי מתאימה ומוצאת חן, אני מוכרח לבחור מישהי אחת בלי להכיר ובלי לדעת עליה כלום, ואז לנסות להכיר אותה יותר. לפי מה אעשה את הבחירה הזו אם אני לא יודע על אף אחת כלום. נניח שלא היתה שדכנית לעזור לי בזה.
יש איזה קול פנימי עמום שמדריך בדברים כאלה. משהו כאילו מהבטן מכוון להימשך לנסות להכיר היטב דווקא בכיוון אחד ולא בשני.
מי שמרגיש כך לגבי תחום מסויים ישקיע כדי לקנות את הכלים להכנס לעניין ולמצוא מישהו שילמד אותו לראות מה שיש לראות בזה. אי אפשר לעשות החלטות כאלה מהשכל.
עוד הערה, כשלומדים סוגיא, אם לומדים היטב אתה יכול לומר לי איך הסוגיא לפי רש"י ואיך לפי תוספות ואיך לפי הרשב"א. ולהסביר לי מה כל אחד מהם חשב כאן. ואם אשאל אותך איך הסוגיא בלי אף ראשון, היא לבדה, מה היא חושבת, אחרי לימדו ישיבתי אין לזה תשובה. אף אחד לא לומד את הגמרא לבד מה היא אומרת. כולם לומדים רק את שיטת ראשון זה או אחר בסוגיא ומה הוא אומר. והלימוד בגמרא הוא רק שתהיה הקדמה להבין את אותו ראשון.
יש הרבה שבעצם לומדים רבי חיים, והעיון בסוגיא וברמב"ם הוא רק כדי להבין את רבי חיים. וזה לא אומר שלומדים את הגמרא והרמב"ם שטחי. אפשר לטחון עד דק כל חשבון בסוגיא, ולשאול כל שאלה שעולה ממנה, וזה רק כחומר רקע להגיע לרבי חיים ואז על סמך היגיעה המוקדמת להבין היטב מה היה קשה לו ומה הוא תירץ. וה"חשמל" והעניין ומה שמרתק ואיפה שמרגישים את החוויה והחכמה זה רק כשמגיעים לרבי חיים ומבינים אותו, וכל השאר זה בעצם עבודת הכנה. יש כאלה שעושים כך עם ספר החזון איש או עם שיעורי רבי שמואל או שערי יושר וכו' כל אחד לפי טעמו.
לדעתי זו דרך נכונה מאוד.
הרי אנחנו לא יכולים ללמוד חומש בלי מפרשים ולמצוא בו הבנה וטעם. אנחנו צריכים את התיווך של חז"ל שהם ילמדו את החומש ויפרשו ואנחנו נלמד חומש כדי שנוכל להבין אותם, אבל את ההבנה מקבלים מהם ולא מהחומש.
גם ללמוד משנה ותוספתא או ספרא וספרי בלי מפרשים לא נמצא בזה שום טעם. אנחנו מוכרחים את האמוראים לתווך לנו, שהם ילמדו ויסבירו לנו, ונלמד את המשנה רק כדי שנוכל להבין את האמוראים ומהם נקבל את החוויה של פגישה עם החכמה ואת ההבנה. ולא מהמשנה.
כך גם אנחנו חייבים את רש"י תוספות והראשונים. ללמדו גמרא בלי שום פירוש אי אפש רלמצוא בזה טעם והבנה. אנחנו בעצם לא לומדים גמרא אלא לומדים ראשונים, ומעיינים בגמרא רק כדי להבין אותם, ובהם אנו נפגשים עם חוויית ההבנה.
אותו דבר יכול להיות גם לגבי אחרונים. אין שום סיבה שלא. באחרונים אפשר יותר בקלות לראות את החכמה. בנודע ביהודה וכיו"ב קשה יותר, אבל באחרונים יותר מאוחרים כמו ראשי הישיבות או חזון איש אפשר יותר בקלות.
אני לא מתכוון ללמוד בשטחיות את הגמרא ומייד לפלפל הרבה באחרונים. זה בדרך כלל גורם לפלפולי הבל. אבל אפשר לעמול היטב היטב בפשט ובסוגיא, ואחר כך להגיע לאותו אחרון ששם מעניין לי ואני רואה חכמה, וללמוד היטב היטב סימן אחד שלו ולעמול היטב מה היה קשה לו ומה הוא תירץ ועל סמך מה ולמה הוא חשב כך ולא אחרת וכו'. בלי בהכרח לעשות סקירה על כל הדעות של כל האחרונים וראשי הישיבות בנושא, ודווקא אצל האחרון לקטוף את הפרי של כל מה שעמלתי שאצלו אני מוצא את החכמה גלויה ומעניינת. בשביל זה אחרונים קיימים. ודבריהם גם הם תורה. התורה נמסרת מחדש כל דור לפי הכלים של הדור. הרי הרשב"א והרמב"ם צודקים יותר מראשי הישיבות, אז בשביל מה שיהיו ספרים של ראשי הישיבות.
אנחנו לא מוכרחים לראות לבד את החכמה בגמרא, וכנראה באמת גם לא יכולים כמו שאתה אומר ביושר ובאומץ. כמו שאנחנו לא רואים את החכמה בפסוקי החומש או במשניות. הם פשוט מקוצרים מדי מכדי שנוכל לראות לבד מה טמון בהם, ואנחנו צריכים מישהו שיפתח את הקיפולים ויוציא לנו החוצה את החכמה, ובדורנו זה האחרונים שקרובים לתקופתנו ולרוחנו.
אלא לדעתי ההגדרה היא שאלה מצוות שנוגעות באופן כללי לניהול החיים, ומתחיל מעיקר צורת האדם ומהותו ובלב ובדעת ונמשך להנהגה כללית בחיים ומגיע עד פרטים מעשיים.
יש מצוות כמו כיסוי הדם או נטילת לולב וכיו"ב שכמובן יש להם משמעות על צורת האדם והחיים באופן כללי אבל גדר המצווה הוא על מעשה מוגדר ומסויים בזמן מסויים.
המצות שהן דין כללי איך האדם בכלליותו ראוי שיהיה ואיך חייו באופן כללי אמורים להתנהל, עיקר קיומן הוא בקבלת העניין כעקרון, כשורש, והפרטים הנובעים מהשורש הזה צומחים ממנו באופן חפשי וטבעי בהתנהלות החיים הטבעית. נראה לי שבהכרח צריך לראות אותן כך, כי אלה מצוות שנוגעות לכל תחומי החיים ולכל רגע מהם, ויש סתירה בין לחיות לבין לבצע דברים באופן של למלא הוראות כתובות. ואם מקיימים את המצות האלה בדרך של מילוי הוראות כתובות בספר ככתבן וכלשונן אם כן מכיוון שהן כוללות את כל האדם וכל החיים וכל הזמנים, לא נשאר שום מקום להתנהלות של חיים צומחים וזורמים וטבעים וחופשיים במובן האנושי הפשוט, כמו שבעלי חיים וצמחים חיים, ויסוד פשוט שהתורה לא באה להכרית חיים כאלה מבני האדם אלא להיפך. לכן המצוות האלה מוגדרות כ"חובות הלבבות" ולא כמצוות מעשיות על הגוף. אע"פ שהן מדברות גם על מעשי הגוף. כי הדרך לקיימן אינה כמו דרך הקיום של מעשי הגוף כמו נטילת לולב שיש גדרים כתובים בספר ומבצעים אותם ככתבם. אלא הדרך לקיימן היא בעבודת הלב, ומשם זה מגיע לצדדים המעשיים ממילא כמו שכל דבר שיש בלב מגיע ממילא לביטוי במעשה בדרך החיים הטבעית החופשית.
לדעתי מצוות מצד אחד כמו אמונה ואהבה ויראה, ומצד שני כיסוי הדם או נטילת לולב, הן שני קצוות של סולם, ויש ביניהן מדרגות מדרגות. וכדי לקיים מצווה צריך לדעת היכן היא עומדת בסולם הזה.
למשל לגבי מצוות פרו ורבו, אם לומדים שהיא כמו מצוות לולב, אם כן כל פעם שאין פטור ברור משום אונס, והגיע לגיל עשרים, מחוייב לקיים אותה, בלי להתחשב בבשלות הנפשית וברצון הפנימי והאם זה מתאים לו מבחינת כמה זה משתלב במהלך הטבעי של החיים. [אם השיקולים האלה אינם ממש מכבים את החיות ומקלקלים אותה שאז הם וודאי נכנסים לגדר אונס]
אדם חילוני [נניח מקרה מעבדה של אדם תקין מכל בחינה] גם רוצה לקיים פרו ורבו, רק שהוא עושה זאת כחלק מהמהלך הטבעי של החיים ווהקצב שלהם וסדרי העדיפויות הטבעיים שלהם.
אם מסתכלים על פרו ורבו כמו על נטילת לולב אם כן מי שמקיים את המצווה יעסוק בפריה ורביה יותר מאשר אם היה חילוני. כי הוא מחוייב כל פעם שאינו אנוס. וחילוני לא מחוייב אלא עושה זאת רק כשזה צומח לו טבעי בתוך החיים.
אבל אם מסתכלים על פרו ורבו כעל חובת הלבבות, שהיא גדר איך לגשת לחיים, שאומר לגשת בגישה חיובית של אהבת חיים ורצון להרבות חיים מתוך אהבתם, ולא להיות שונא חיים ורואה שחורות וכבוי וכו', והקיום הוא לחיות בגישה כזו, והמעשה בפועל הוא ביטוי חופשי של חובת הלב ולא מעשה מצווה שעומד בפני עצמו, ממילא הקיום אמור להראות כמו אצל חילוני תקין, שזה נעשה בהתאמה למהלך החיים הטבעי, וכשזה מכביד על החיים מכל בחינה באופן שזה לא צומח באופן טבעי ממהלך החיים אז אין חובה להביא ילדים.
כתבתי בתשובה בעניין הזה להביא ראיות מהשולחן ערוך ורמב"ם לכיוון הצד השני.
גם מצוות תפילה אפשר לראות אותה כמו מצוות נטילת לולב שחייבים לעמוד שלוש פעמים ביום ולומר נוסח מסיים. ומצוות תשובה אפשר לראות אותה שחייבים ביום כיפור לעמוד ולקרוא נוסח ולאנוס את עצמך להרגיש חרטה. ואם רואים אותה כחובת הלבבות הגדרים המעשיים מתפרשים אחרת.
מצד שני למרות שלדעתי כל התורה צריכה להיות מקויימת רק לפי היכולת והכוחות ובאופן טבעי ושמח וחי, אני לא יכול לגשת למצוות נטילת לולב, לומר שיש כאן גישה לחיים להודות לקב"ה על היבול, ואז הרגשת הלב הזו תתבטא באופן חופשי ואם ארגיש שזה בא מהלב באופן טבעי אז אטול ארבעה מיני צמחים ואנענע אותם כלפי הקב"ה. או שאחיה מתוך עקרון של הכרת טובה, ואז כשיגיע זמן יציאת מצריים הרגשת הלב הזו תתבטא באופן חופשי וטבעי שאוכל דברים שמזכירים את טובת הקב"ה ביציאת מצריים או אשב בסוכה. במדרגה גבוהה זה צריך להתנהל כך, אבל כל זמן שלא הגעתי לאותה מדרגה אני לא יכול לנהל את קיום המצוות האלה באופן כזה. כי יש גם צד של "אחרי המעשים הולכים הלבבות". וכמו שכתבו שאם מישהו יעשה הרבה פעמים מעשה חסד רק בתור חובה, זה ישפיע עליו בסוף גם על הלב, וכן אם יעשה הרבה מעשי אכזריות בתור חובה זה בסוף ישפיע גם על ליבו.
העניין של אחרי המעשים הולכים הלבבות להתחיל מלעשות וזה יבנה גם חיים בלב, הוא צד בקיום התורה, אבל כמובן הוא מוכרח להישאר כצד אחד מול צד אחר ובאופן מוגבל, אחרת האדם יהפוך לרובוט. ומוכרח שיהיה קיום גם לצד השני שהמעשים הם ביטוי חופשי של מה שקורה בלב.
לדעתי בתורה קיימים שני הצדדים. יש מצוות שמתחילות ממעשה מוגדר של הגוף שעושים בהתחלה בתורת חובה ורק עם הזמן הלב הולך ומתחבר עם זה, כמו אכילת מצה וישיבה בסוכה וכו', ויש מצוות להיפך, שמתחילות מלדבר אל הלב והם עבודה שבלב, ואחרי שהלב מרגיש זה נובע באופן חופשי וטבעי אל המעשה. וכמו אמונה ואהבה ויראה.
הרב וולבה כתב על צמיחה ובניין בחינוך. צמח צריך חופש לצמוח באופן טבעי בקצב שלו מתוך עצמו בלי שום לחץ והתערבות מבחוץ על צמיחתו, ואי אפשר לתת לו פקודות כמה ואיך ובאיזה קצב לצמוח. וזה לא כמו כשבונים בניין.
וביחד עם הצד הזה יש גם צד של בניין, שהוא לא צומח לבד כמו צמח, אלא צריך להניח אבן על אבן בדייקנות לפי תוכנית.
וצריך לדייק מאוד מאוד באיזון הנכון בין שני הצדדים האלה. זה כמו שקושרים צמח או נותנים לו לגדול לתוך תבנית מסויימת. אם לוחצים עליו יותר מדי הוא ימות, ומצד שני אם מניחים לו לגדול פרא לגמרי גם זה לא טוב.
לכן גם חשוב מאוד לדעת איפה מצווה עומדת במדרגות שבין מצוות שהן בדרך צמיחה כמו חובות הלבבות לבין אלה שהן בדרך בניין כמו חובות הגופים.
לגבי מצווות יישוב ארץ ישראל, גם רבנים מחמירים מאוד שלא מתירים לעצמם קולות משום עייפות ואונס נהגו לנסוע לחו"ל לנופש, או להתפלל על קברי צדיקים ולבקר קברי אבות וכיו"ב. נראה מזה שכיוון שהיא מצווה תמידית יש בה צד של מצווה שאמורה להשתלב במהלך החיים ולא להיות מקויימת כמעשה מוגדר בדייקנות כמו נטילת לולב. אני לא יודע עד כמה חופש אפשר לתת בזה.
הגדרים ההלכתיים המדוייקים של המצווה הזו לא התבררו באופן חד בשולחן ערוך, וצריך לעשות בעצמנו את העבודה לעיין במקורות בסוגיות ובקדמונים, במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן, ויש כמה פירושים בדבריהם, וקשה להכריע ביניהם.
באופן שטחי לגמרי לפום ריהטא כיוון שדברי הרמב"ן ברורים שגם בימינו יש מצווה מהתורה, ודברי הרמב"ם לא מפורשים שהוא רק השמיט את המצווה ממניין המצוות, ויש הרבה אפשרויות לפרש מדוע, אם כן הרמב"ן רב מאוד משקלו בהכרעת ההלכה וקשה לנטות מדעתו אם אין מישהו ששקול אליו שחולק עליו באופן מפורש. ולפי זה בשטחיות כאמור, לכאורה לפום ריהטא יש לחשוש שהיא מצווה מהתורה גם בזמן הזה.
מצד שני הרי לפנינו שבכל הדורות לא היה שום מאמץ מצד כמעט כל גדולי העולם ויראי השמיים לנסות לעלות לארץ ישראל. ורק מעטים עד מאוד ניסו כמו אור החיים הקדוש ועוד. וזה היה יותר על דרך תיקונים עליונים מאשר על דרך קיום הלכתי פשוט של הלכה. ולמה הש"ך והט"ז והמגן אברהם והסמ"ע והב"ח והפרישה והחלקת מחוקק והבית שמואל והפרי מגדים והקצות והנתיבות והתומים ורבי עקיבא איגר וכו' וכו' וכו' אלפי גדולי האחרונים שהם המורים דרך התורה לנו לא ניסו מעולם לעלות לארץ ישראל. הרי לא תמיד היתה סכנה ופיקוח נפש, שהרי אור החיים עלה לארץ. וצדיקים כמותם וודאי לא היו נרתעים לטרוח הרבה לקיים מצווה מדאורייתא ולא לעבור על ביטול מצוות עשה. והם לא דיברו על זה ולא טרחו לברר ואולי אם יעלו הרבה ביחד יהיה אפשרי וכו'.
וכל הדיבור והעסק והמחלוקות התורניות בזה הכל התחיל רק כהיגררות אחרי שההתעוררות הראשונה היתה מסיבות של התעוררות התנועה הלאומית, ותקוות על גאולה ולא מתוך התעוררות הלכתית טהורה.
מעשה רב קובע יותר מכל פלפול הלכתי, ובפרט של כל הרבנים. לכן לעניות דעתי מוכח מזה גם בלי לעיין במקורות ובסוגיות ובקדמונים שראו במצווה הזו גם כן כמו מצוות פריה ורביה וכמו מצוות צדקה שדיברנו וכיו"ב, מצווה שהקיום שלה אינו גדר חד ומחייב כמו נטילת לולב, אלא דבר שקיומו הוא באופן שהוא חלק מההתנהלות הטבעית של החיים ובכפוף לזה. וכיוון שלעזוב את המקום שרגיל בו ושם משפחתו ומכריו ותלמידיו וכו' סותר להתנהלות הטבעית של החיים לא העלו דבר זה בדעתם כלל. ואלה שכן עסקו בזה הוא מלהט של חסידות והשתוקקות לקדושה וקרבת ה' ולא כקיום הלכתי גרידא.
אמנם יש הבדל, שמי שגדל בחו"ל בתקופתם וכאן הוא יהיה נכרי ובודד בלי ידיעת השפה ובלי קהילתו ותלמידיו ופרנסתו וכו', זה וודאי נגד מהלך החיים. אבל אם מישהו כבר גדל כאן ומרגיש כאן בבית, אז צריך לשקול עד כמה רצונו לגור בחו"ל שייך באופן משמעותי למהלך חייו. ללמוד תורה ודאי מותר, ומן הסתם יש לזה הגדרה רחבה. שהרי מותר לצאת לחו"ל ללמוד תורה אע"פ שיכול ללמוד גם בארץ, ואע"פ שיש בארץ ממי ללמוד. מכל מקום יש לו הרגשה שיגדל בתורה יותר אם ילמד בחו"ל, אע"פ שאין ודאות שלהרגשה הזו יש יסוד. וכן לשאת אשה מותר, והרי יש נשים גם בארץ, רק ליבו נוטה לאשה משם או שנראה לו ששם יהיה יותר קל למצוא. כך שאם אדם מרגיש שצמיחתו הנפשית והרוחנית יקבלו תועלת מיציאה חו"ל ייתכן שזה נכלל בהיתר של ללמוד תורה. וכאמור אני סתם כותב הרהורי דברים לפני העמל בסוגיא.
לגבי תפילין במשנה ברורה בביאור הלכה תחילת סימן ל"ז כתב:
"עיין בפמ"ג שמסתפק אם מן התורה חייב כל היום או מן התורה די ברגע אחד שמניח ומדרבנן כל היום, ובטלוה עכשיו שאין לנו גוף נקי, ומסיק דעיקרן של דברים דאם לא הניח יום א' כלל לתפילין ביטל מ"ע ובהניח רגע עליו קיים המצוה, אבל מצוה מן המובחר מן התורה להיותן עליו כל היום וכו' עיין שם.
ובספר ישועות יעקב פסק דמן התורה מצותן כל היום עיין שם.
ועיין בספר א"ר שמוכח מדבריו דמי שיודע שיש לו גוף נקי אין לו לפטור א"ע ממצות תפילין כל היום. ופשוט דכונתו אם יודע שיוכל ליזהר א"ע ג"כ מהיסח הדעת דהיינו עכ"פ משחוק וקלות ראש כמו שכתבנו לעיל בכלל כ"ח עי"ש. ועיין בספר מעשה רב שכתב דאם חושש ליוהרא בפני הבריות מותר בשל יד לבד. ומ"מ טוב לעשות של ראש קטן והרצועות יהיה ג"כ מכוסות מלילך בשל יד לבד עכ"ד ואשרי המקיים כדינו כמשאחז"ל במגילה כ"ח שאלו תלמידיו את ר"א במה הארכת ימים א"ל וכו' ולא הלכתי ד"א בלא תורה ובלא תפילין".
לפי הפרי מגדים המצווה מהתורה להניח לפחות רגע אחד ביום. ואם כן בפשטות זו מצווה מעשית לעשות מעשה מסויים, ורק אם יש ממש אונס משום גוף נקי או אונס אחר פטור.
ולפי הישועות יעקב החיוב הוא תמידי, וממילא זו לא מצווה מעשית לגמרי אלא מצווה שמורה דרך חיים ויש בקיום הפרטי שלה מידת חופש. שהרי לפי הישועות יעקב אם זו מצווה מעשית אני צריך כל רגע ורגע לבחון האם אני כעת אנוס, ואם אגלה שהרגע יש לי יכולת לא להסיח דעת להיות בגוף נקי אני חייב מהתורה מייד להניח, שהרי החיוב תמיד חוץ מזמני אונס. וכשאתעייף מלא להסיח דעת או לשמור על גוף נקי עד רמה של פטור משום אונס אוכל להסיר את התפילין, ואהיה חייב לשים לב מתי נחתי די ומייד כשיתחדש לי הכח והיכולת לשמור על גוף נקי אני מחוייב להניח שוב אפילו מאה פעמים ביום. והרי שום אדם מעולם לא נהג כך מכח חיוב הלכתי, וגם מי שמניח כל היום זה רק משאיפה למעלות של קדושה יתירה. אלא בהכרח לשיטת הישועות יעקב הוא לפי היסוד שכתבתי שכיוון שהיא מצווה תמידית אינה לגמרי כמו מצוות הגוף המעשיות, אלא יש בה בחינה מסויימת של חובות הלבבות, שאדם רוצה להניח תפילין כל היום, ולמעשה הוא מתנהג באופן טבעי לפי מהלך החיים, ובזמנינו שקשה לשמור לא להסיח דעת ועל גוף נקי מניח בתפילה ודיו ואינו חושש יותר שכך נובע ממהלך החיים הטבעי והקיום הוא כפוף למהלך הזה כיוון שאינה מצווה של מעשה אחד מוגדר אלא מצווה תמידית.
וגם מוכח כן ממה שמתיר להניח של יד לחוד משום יוהרא, אם הוא מצווה מעשית להניח כל היום ושל ראש הם מצווה בפני עצמה צ"ע כיצד יתכן לפטור משום יוהרא. וכי במקום שאנשים לא נוהגים לטול לולב משום אונס עניות ורק הוא עשיר האם נאמר שלא יטול לולב משום יוהרא. אלא בהכרח מצווה תמידית כפופה למהלך החיים וחלק מזה הוא לחיות מעורב בין הבריות ולא להיבדל במעשי יוהרא.
לגבי דעת הויואל משה אני לא זוכר ברור אבל כמדומני שמה שאסר הוא לעלות בחומה כציבור, ולא על ישיבת יחידים באופן פרטי.
.
.
- - -
.
.
לגבי שבת, בשולחן ערוך או"ח רפ"ח ב' כתב:
י"א שאדם שמזיק לו האכילה, דאז עונג הוא שלא לאכול, לא יאכל. הגה: וכן מי שיש לו עונג אם יבכה, כדי שילך הצער מלבו, מותר לבכות בשבת (אגור בשם שבולי לקט).
ובמשנ"ב:
כתב הט"ז היינו דוקא אם מחמת רוב דביקותו בהקב"ה זולגים עיניו דמעות שכן מצינו ברע"ק בזוהר חדש שהיה בוכה מאד באמרו שיר השירים באשר שידע היכן הדברים מגיעים וכ"ה מצוי במתפללים בכונה אבל סתם לבכות כדי שיצא הצער מלבו לא ע"ש. אבל בא"ר ותו"ש התירו כיון שע"י בכיתו ירוח לו".
לשון המשנ"ב שכתב "אבל" לפני דעת האליהו רבה, ולא כתב והאליהו רבה כתב וכו', מורה שהוא מכריע כהאליהו רבה שמותר כדי שירווח לו מהצער.
לגבי בקשת צרכים שם בשו"ע התיר רק במי שיש בו סכנה. ואם יש מישהו מתייסר במחלה מאוד ואין בו סכנה אסור. ולכאורה צ"ב למה לא התירו כמו בכייה כדי שירווח לו מהצער.
וכן בתענית התירו משום שנוח לו בכך יותר שכתב שם סעיף ג' "אדם המתענה בכל יום ואכילה בשבת צער הוא לו מפני שינוי וסת (פי' דבר קבוע), י"א שראו כמה חסידים ואנשי מעשה שהתענו בשבת מטעם זה, וכן אמרו שכך היה עושה הר"י החסיד ז"ל".
ואח"כ כתב לגבי תענית, "אין מתענין על שום צרה מהצרות כלל". וגם זה קשה כיוון שאם ע"י תענית ירווח לו וירגיש רגוע יותר ונוח לו יותר מאשר אם לא יתענה, למה לא מותר כמו שהתיר משום שינוי ווסת משום שכך נוח לו יותר.
ונראה כי מה שיש לו צורך נפשי לבכות מסערת נפשו אינו סתירה לעניין שבת, ומה שרגיל להתענות ונוח לו כך וודאי אינו סתירה לעניין שבת.
אבל להתפלל על חולה או להתענות על צרה, זה סתירה גמורה לעניין שבת. שביום חול אנחנו יותר כמו זוג עם הקב"ה שהיחס הדדי, וצריך לבקש ולתת אהבה כדי לעורר אהבה ולקבל התעוררות כלפינו בחזרה. ולכן גם מה שראוי לנו לקבל לא נקבל בלי תפילה.
אבל שבת כל עניינה הוא הצד שהקב"ה דואג לנו כמו לתינוק ולא צריך לתת מצידנו מאומה ולא צריך לעורר מאומה והכל ניתן ממנו, ולא צריך לבקש ממנו כדי שיעשה, אלא הוא עושה בשלמות הכל מצידו לבד וכמו שכתוב שבשבת הוא רק התערותא דלעילא, ואין צורך בהתערותא דלתתא, וההתערותא דלתתא של שבת הוא דווקא בלהימנע מלעשות כלום ומלבקש. ודווקא לדעת שאין צריך לבקש כי הכל פתוח והכל ניתן במלוא השפע ממילא, שהשבת היא מקור הברכה המלאה השופעת בלי צורך לבקש, זה אמור להרגיע יותר מאשר לבקש.
ובחולה מסוכן התירו, אע"פ שהקב"ה יכול לרפא אותו גם בלי תפילה ובקשה, ואם אין מקום לבקשה בשבת ממילא הבקשה לא תועיל לעשות שהקב"ה ירפא יותר ממה שהיה מרפא בלי הבקשה, וממילא אין כאן היתר פיקוח נפש.
ונראה שיש בזה עניין מיוחד, שחנה התפללה לבן, והזכירה צבאות ואמרו בגמרא שאמרה מכל צבאי צבאות שבראת אין לך בן אחד בשבילי. ופירשו בזה שהתכנית מבריאת העולם עד התיקון הסופי וכל המהלכים היתה באופן שהטוב השלם יהיה דווקא על ידי שלא יהיה בן לחנה. ובתפילתה היא גרמה שיחזור לנקודת של ההתחלה הכי ראשונה של מחשבת בריאת העולם, וישנה את כל הסדר והתכנית עד סוף הדורות באופן שיגיע התיקון גם באופן שכן יהיה לה בן.
ולכאורה התכנית הראשונה של הקב"ה היא הטוב מכל העולמות האפשריים, ובגללה הוא עשה תכנית פחות טובה לכל העולם בכל הדורות וממילא גם תכלית השלמות הסופית תהיה פחות. וזה כח התפילה שהקב"ה יש לו לב רך עד כדי כך שאינו יכול לסרב לתפילה גם אם הוא יודע שצריך לסרב. וכמו אמא שנכנעת לבכי של הבן שמתחנן לסוכריה שתקלקל לו את השיניים. וכתבו שגם בזמנינו זה כך אם היא תפילה מעומק ואמת כמו של חנה רק יש הסתר פנים שלא מייד רואים ואחר כך יתגלה שהתפילה נענתה בדרך שלא הבנו ולא ראינו.
ומכיוון שאפשר "לכופף" את הקב"ה ע"י תפילה גם במקום שהוא יודע שיותר טוב לנו שלא יהיה כך, לכן אפילו שבשבת הוא עושה מה שהכי טוב בשבילנו גם בלי צורך בתפילה, ע"י תפילה אפשר לגרום לו לרפא את החולה אפילו אם לדעתו עדיף שלא ירפא. ולכן כשזה פיקוח נפש התירו כי בלי תפילה החולה לא היה מתרפא.
כשמתבוננים בזה כמה הלב של הקב"ה רך אלינו עד שבידנו לאנוס אותו נגד רצונו, זה יכול להפוך לגמרי את היחס לקב"ה ולחיים בכלל.
כתוב ואויבינו פלילים, ויש משמעות בתפילה של מאבק, שזה כמו ילד שנאבק בכח דמעותיו לקבל מהוריו דבר שלדעתם יותר טוב לו לא לקבל. והורים עם לב פתוח לרוב בסוף נכנעים. גם כשהתפללו על הרוגי מלכות הקב"ה אמר שעוד מילה הוא מחזיר את העולם לתוהו ובוהו. כי הוא לא יכול לסרב, ואם יכריחו אותו הוא יהיה מוכרח לבטל את העולם כי תכנית העולם תלויה בעניין של הרוגי מלכות. זה מה שנאמר שתפילה בכוחה לשדד מערכות.
לכאורה אם הקב"ה סובר שלחנה ולכל העולם לנצח יהיה יותר טוב בלי בן, או שסובר שיותר טוב לחולה הזה ולכל העולם שלא יתרפא, למה לא נחשוב שהוא יותר חכם ויודע ועדיף להקשיב לו ולא להיות כמו ילד קטן שצועק על סוכריה שתקלקל לו את השיניים.
רואים מזה שהוא העמיד אותנו מולו כשקולים לו. הוא פוסק בתנורו של עכנאי ואנחנו חולקים עליו. לו יש את הראייה שלו ואת התוכניות שלו, ולנו יש את הראיה שלנו ואת התוכניות שלנו. ואנחנו איתו כמו זוג שחי ביחד שיש בזה טעם רק אם כל אחד יש לו את הראיה שלו ואת הדעה שלו ויש ויכוח.
מצידי שיתהפך העולם ולא שהבן שלי ימות ואני צריך להרגיש כך ולהאבק על זה. לפעמים להיות אובייקטיבי ורציונלי ורואה את הטובה הכללית זה להיות חסר לב.
.
.
- - -
.
.
לא חשבתי על זה עד עכשיו, אבל נראה לי שיש בזה דבר נכון ועמוק, שכלפי הלחץ לעבוד עבודת הלבבות אפשר להסיר את הלחץ מכח שאם אני מנהל אורח חיים של מעשים חיוביים ממילא הם ישפיעו מעצמם על הלב להתפתח בכיוון טוב, שאחרי המעשים הולכים הלבבות. ורבי ירוחם האריך עד כמה מה שקובע את המהות של דבר זה דווקא המציאות הגשמית שלו.
ומצד שני אם אני מרגיש שאני לחוץ בלקיים מעשים מדוייקים וזה תופש אצלי מקום על חשבון החיות הנפשית הפנימית החופשית, אני יכול להסיר את הלחץ מכח שהמעשים נובעים מהלב ומבטאים אותו ונגררים אחרי כוונת הלב, ורחמנא ליבא בעי, ואם יש לי לב טוב ממילא המעשים ינבעו ממנו ויהיו טובים בלי שאצטרך להילחץ לגביהם.
יש בחז"ל שהכל הולך אחר האשה ומצד שני מביאים מעשה סותר באשה שהיתה נשואה לחבר והיתה קושרת לו קשר תפילין, ואחר כך מת ונישאה למוכס והיתה קושרת לו קשר מוכסין. זה אותו עניין.
יש בזה דבר מאוד עמוק, כי כשמסתכלים על צד אחד לבד הוא נראה אמיתי לגמרי בפני עצמו ולכאורה לא משאיר מקום לצד השני.
אם יש מישהו שליבו מלא כוונות טובות, אבל אשתו ובניו נטושים ואומללים ושכניו סובלים ממנו ושדהו שומם, אפשר לומר שאין ערך לכוונותיו הטובות ורגשותיו הטהורים כל זמן ששום דבר מזה לא מגיע למעשה. וצריך שיעזוב את העסק ברגשות הלב וישגיח על המעשים.
מצד שני אם אדם עושה כל הזמן מעשים טובים באופן מושלם אבל ליבו יבש וקר ואטום לגמרי והכל הוא כמו מכונה, אפשר לומר שאין לזה ערך כי הכל תלוי בכוונת הלב שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמיים ורחמנא ליבא בעי. וצריך שיעזוב את המעשים וישגיח על ליבו.
יש דברים שהם סתירה וכך הם נכונים, כסתירה. כמו אם אין דרך ארץ אין תורה ואם אין תורה אין דרך ארץ.
יש בזה נקודת אמצע ואיזון של האיחוד בין הקצוות, שהיא מחברת אותם וגורמת שישפיעו חיים זה על זה וכל צד ממילא ישגיח על השני ויאזן אותו, ושם יש מנוחה ושלום. כשנמצאים שם אז זה כמו המשל של המגיד מדובנא לא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל, שאם יגעת זה סימן שלא אני הוא למי שאתה עובד, שעבודת השם היא הדבר הכי קל ונוח ואין בה שום כובד ויגיעה.
והיא נסתרת ואי אפשר לאמרה ולהסבירה, וכל פעם נעלמת מחדש וצריך לחפש מחדש, ולכן בסופו של דבר במציאות החיים לא עד כדי כך קלים ונוחים, והיא סוד, וזה מוטל על כל אדם למצוא את זה לבד.
לגבי תפילין זה כך בהרבה מצוות. הבסיס מתחיל מכך שההלכות בהירות. גם מי שגדל בישיבה, הוא זוכר מה הוא עשה ומה כולם עשו, אבל לגבי הדינים המדוייקים יכול שתהיה חוסר בהירות וזה גורם ללחץ. ותמיד אם מסתכלים בספר מגלים פרטים שחשבתי שהם כך וכך וטעיתי, וחבל לטרוח לקיים הלכות ולגלות שבסוף לא קיימתי, או שהקפדתי על דברים מיותרים. אם יש קיצור הלכות כלשהו שנוח אפשר לבחור בו רק כי הוא נוח. מצד ההלכה גם אם התקבל משנה ברורה יותר מקיצור שולחן ערוך, או אצל האשכנזים יותר מבן איש חי, אם משתמשים באופן שיטתי בספר אחד כי הוא יותר קריא זה בסדר גמור. היום אין "רב קהילה" שמחייב מבחינה הלכתית לעשות דווקא כדעתו, וכל דעה שמובאת בקיצור מקובל היא מספיק מיוסדת על מי שמוסכם מספיק שאפשר לסמוך עליו. יש קיצורים טובים ומודרניים שמקריאת שני עמודים בהירים אפשר לקבל בחצי שעה תמונה ברורה ומדוייקת על ההלכות שנוגעות למעשה היומיומי, ולא מוכרחים לשאת את הכובד של ללמוד באופן יבש סימן במשנה ברורה. המשנה ברורה הולך אחרי השו"ע שהולך אחרי הטור והתלמוד, ולא "תופר" את המידע לפי מה שבאמת נוגע לנו לחיים היומיומיים. ולכן הרבה דברים שאנו נתקלים כל יום לא מבוארים שם, ויש הרבה מאוד דברים שיש שם אריכות מייגעת ואנחנו לא נפגשים איתם בחיים כלל. אם לומדים רק כדי לדייק בקיום היומיומי יש יתרון עצום מבחינת יעילות הלימוד לקיצור מודרני אם הוא ערוך היטב.
ואחרי שיודעים צריך למצוא את האמצע הנכון בין לא לזלזל ולעבור על הלכות לבין להילחץ ולפחד ולשכוח שזה לא "מפרט טכני" אלא דבר שנאמר לאנשים רגילים שעושים באופן רגיל.
.
.
- - -
.
.
לא חשבתי על זה עד עכשיו, אבל נראה לי שיש בזה דבר נכון ועמוק, שכלפי הלחץ לעבוד עבודת הלבבות אפשר להסיר את הלחץ מכח שאם אני מנהל אורח חיים של מעשים חיוביים ממילא הם ישפיעו מעצמם על הלב להתפתח בכיוון טוב, שאחרי המעשים הולכים הלבבות. ורבי ירוחם האריך עד כמה מה שקובע את המהות של דבר זה דווקא המציאות הגשמית שלו.
ומצד שני אם אני מרגיש שאני לחוץ בלקיים מעשים מדוייקים וזה תופש אצלי מקום על חשבון החיות הנפשית הפנימית החופשית, אני יכול להסיר את הלחץ מכח שהמעשים נובעים מהלב ומבטאים אותו ונגררים אחרי כוונת הלב, ורחמנא ליבא בעי, ואם יש לי לב טוב ממילא המעשים ינבעו ממנו ויהיו טובים בלי שאצטרך להילחץ לגביהם.
יש בחז"ל שהכל הולך אחר האשה ומצד שני מביאים מעשה סותר באשה שהיתה נשואה לחבר והיתה קושרת לו קשר תפילין, ואחר כך מת ונישאה למוכס והיתה קושרת לו קשר מוכסין. זה אותו עניין.
יש בזה דבר מאוד עמוק, כי כשמסתכלים על צד אחד לבד הוא נראה אמיתי לגמרי בפני עצמו ולכאורה לא משאיר מקום לצד השני.
אם יש מישהו שליבו מלא כוונות טובות, אבל אשתו ובניו נטושים ואומללים ושכניו סובלים ממנו ושדהו שומם, אפשר לומר שאין ערך לכוונותיו הטובות ורגשותיו הטהורים כל זמן ששום דבר מזה לא מגיע למעשה. וצריך שיעזוב את העסק ברגשות הלב וישגיח על המעשים.
מצד שני אם אדם עושה כל הזמן מעשים טובים באופן מושלם אבל ליבו יבש וקר ואטום לגמרי והכל הוא כמו מכונה, אפשר לומר שאין לזה ערך כי הכל תלוי בכוונת הלב שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמיים ורחמנא ליבא בעי. וצריך שיעזוב את המעשים וישגיח על ליבו.
יש דברים שהם סתירה וכך הם נכונים, כסתירה. כמו אם אין דרך ארץ אין תורה ואם אין תורה אין דרך ארץ.
יש בזה נקודת אמצע ואיזון של האיחוד בין הקצוות, שהיא מחברת אותם וגורמת שישפיעו חיים זה על זה וכל צד ממילא ישגיח על השני ויאזן אותו, ושם יש מנוחה ושלום. כשנמצאים שם אז זה כמו המשל של המגיד מדובנא לא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל, שאם יגעת זה סימן שלא אני הוא למי שאתה עובד, שעבודת השם היא הדבר הכי קל ונוח ואין בה שום כובד ויגיעה.
והיא נסתרת ואי אפשר לאמרה ולהסבירה, וכל פעם נעלמת מחדש וצריך לחפש מחדש, ולכן בסופו של דבר במציאות החיים לא עד כדי כך קלים ונוחים, והיא סוד, וזה מוטל על כל אדם למצוא את זה לבד.
לגבי תפילין זה כך בהרבה מצוות. הבסיס מתחיל מכך שההלכות בהירות. גם מי שגדל בישיבה, הוא זוכר מה הוא עשה ומה כולם עשו, אבל לגבי הדינים המדוייקים יכול שתהיה חוסר בהירות וזה גורם ללחץ. ותמיד אם מסתכלים בספר מגלים פרטים שחשבתי שהם כך וכך וטעיתי, וחבל לטרוח לקיים הלכות ולגלות שבסוף לא קיימתי, או שהקפדתי על דברים מיותרים. אם יש קיצור הלכות כלשהו שנוח אפשר לבחור בו רק כי הוא נוח. מצד ההלכה גם אם התקבל משנה ברורה יותר מקיצור שולחן ערוך, או אצל האשכנזים יותר מבן איש חי, אם משתמשים באופן שיטתי בספר אחד כי הוא יותר קריא זה בסדר גמור. היום אין "רב קהילה" שמחייב מבחינה הלכתית לעשות דווקא כדעתו, וכל דעה שמובאת בקיצור מקובל היא מספיק מיוסדת על מי שמוסכם מספיק שאפשר לסמוך עליו. יש קיצורים טובים ומודרניים שמקריאת שני עמודים בהירים אפשר לקבל בחצי שעה תמונה ברורה ומדוייקת על ההלכות שנוגעות למעשה היומיומי, ולא מוכרחים לשאת את הכובד של ללמוד באופן יבש סימן במשנה ברורה. המשנה ברורה הולך אחרי השו"ע שהולך אחרי הטור והתלמוד, ולא "תופר" את המידע לפי מה שבאמת נוגע לנו לחיים היומיומיים. ולכן הרבה דברים שאנו נתקלים כל יום לא מבוארים שם, ויש הרבה מאוד דברים שיש שם אריכות מייגעת ואנחנו לא נפגשים איתם בחיים כלל. אם לומדים רק כדי לדייק בקיום היומיומי יש יתרון עצום מבחינת יעילות הלימוד לקיצור מודרני אם הוא ערוך היטב.
אני לא בקי בזה, כבר התרגלתי למשנה ברורה, אבל זכורני מלפני שנים שהרב גרינולד מרכסים, נדמה לי זאב גרינולד, עשה קיצור ברמה גבוהה ובבהירות. זה היה מיועד לבעלי תשובה והופץ דרך ערכים, אבל אם זה נוח מה זה חשוב.
ואחרי שיודעים צריך למצוא את האמצע הנכון בין לא לזלזל ולעבור על הלכות לבין להילחץ ולפחד ולשכוח שזה לא "מפרט טכני" אלא דבר שנאמר לאנשים רגילים שעושים באופן רגיל.
.
.
- - -
.
.
שאלה:
שלום לכבוד הרב,
הרבה מדברים על גאונותם של חז"ל וחכמתם הרבה. אני שואל את עצמי, היכן
בדיוק ניכרת אותה חכמה של חז"ל? הרי חז"ל לא הפגינו לכאורה (עפ"י הנראה
מדבריהם) חכמה כה רבה... הדברים שהם אומרים הם דברים פשוטים למדיי וכן
אופן תירוצי הקושיות שלהם מאוד פשוט. וכן הדיונים הם על פניו לא נראים
מלאים בסברות הגיוניות מפוצצות.
מכאן אני פונה אל הרב, אם הרב מסכים איתי אשמח לשמוע. אם הרב חולק עליי
אשמח לשמוע מדוע, ולקבל דוגמאות וראיות לטעות שלי.
ומכאן אני פונה לשאלה נוספת,
הרבה מדברים על החכמה שהגמרא מעניקה ללומדיה. ובכן אני מסכים. אמנם אין
זה מפאת הסברות המופיעות ששם. הדברים הללו יכלו להעלות על הכתב או בע"פ
גם מאות ואלפי שנים אחרי כן ע"י סתם אינשי דלא מעלי מהרחוב... מה שכן
נותן חכמה והתפתחות שכלית זה הדרך שבה הגמרא בנויה. הגמרא מסתעפת המון
וצריך להישאר ממוקד בשאלה הראשונית ולעקוב אחרי ההסתעפויות, הדבר קשה
מאוד ופרט בנוסף לעבודה שאנו עמלים בד בבד לפצח שפה שלא מוכרת לנו, דברים
אלו ועוד הם הם שנותנים לנו את ההתפתחות השכלית ולאו דווקא הסברות
המופיעות בתלמוד.
שוב, אשמח לשמוע אם הרב חולק עליי או לא ולשמוע פירוט בנושא.
.
.
מענה:
בשאלות כאלה לא שייך לחלוק או להסכים, אלא יותר להחליף חוויות.
צריך להגדיר מה נחשב חכמה. יש דברים שמכונים חכמה והם בעצם רק יכולת, כמו כח שרירים רב. למשל אדם שמצטיין בשחמט או מתימטיקה.
יש דברים שצריך לקבל כלים לראות את החכמה שיש בהם. למשל אצלי מוזיקה קלאסית הרבה שנים היתה דבר חדגוני ומשעמם, ואיכשהו קרה שששמעתי יותר ונכנסתי לזה ולימדתי את עצמי להקשיב וכעת נראה בעיני שיש יצירות שיש בהן חכמה עצומה באיך הן מולחנות ובנויות.
לפני כמה שנים שמעתי בחדשות שהיה מקרה בבנק ישראל, שהשאירו בטעות חבילות של שטרות כסף מיעדות לגריסה במקום לא מאובטח, ונכנסה לשם פועלת נקיון אחרי שכולם הלכו, והיא טילפנה לאחראים שיבואו לסדר את זה ולא לקחה כלום. שאלו אותה אחר כך שהיא היתה יכולה לשים אצלה כמה חבילות ולא לומר כלום ולמחרת אף אחד לא היה סופר ולא היו מרגישים, והיא אמרה אבל זה לא שלי.
אני עד היום מתפעל מזה, לא יודע אם אני הייתי עומד בנסיון כזה, זו בעיני חכמה עצומה, חכמה הרבה יותר עמוקה ואמיתית ומרגשת מכל מתימטיקאי או פילוסוף הכי מתוחכם ועמוק. ואפילו שמצד ההלכה אולי יש היתר ואף אחד לא היה נפגע מזה ואנשים מהרחוב יכולים לחשוב שהיא טיפשה ותמימה, דווקא בגלל זה זו בעיני חכמה במדרגה עוד יותר גבוהה, במדרגת חכמה של חסידים שעושים לפנים משורת הדין. הרבה חשבתי על זה, מאיפה זה בא לה. מאיפה היא למדה דבר כזה, כיצד היא הגיעה להשגה כזו, איזה כח בכוחות האדם בא לה ממנו הבנה כזו. מישהי שעובדת קשה על כל שקל בעולם לא צודק ומנצל. היא היתה יכולה לומר שהמשכורת והתנאים שלה לא הוגנים, שבחיים הרבה התנהגו אליה לא ביושר, וכעת זה התור שלה להרויח משהו.
יש הרבה מאוד גילויי חכמה כאלה, למשל אם יש סבתא מאוד זקנה וחולה סופנית ומתייסרת והרופאים משכנעים שאולי כדאי להעלות לה את המורפיום ולקצר את הסבל חסר התוחלת, ומישהו מתעקש, אבל זה רצח ואני לא אסכים. מאיפה הוא יודע את זה נגד דברי הרופאים החכמים?
ויש גם מקרים הרבה פחות דרמטים שקורים הרבה ולא יודעים לראות כמה חכמה עמוקה ומופלאה מתגלה בזה. למשל ילד שלא מצליח להרכיב את הפאזל שמיועד לילדים יותר קטנים והוא בוכה, ואחד ההורים רוצה לגעור בו או ללמד אותו או לנחם אותו, וההורה השני אומר תניח לו להתמודד לבד. מאיפה אנשים יודעים דברים כאלה עמוקים וגאוניים?
יש גם דברים שהם גאוניים בגלל החשיבות שלהם, למשל אם נתקעים עם רכב באמצע המדבר כי צינור מסיים במנוע נקרע, ומישהו אומר יש כאן עצים אולי נחתוך ענף ונעשה אותו חלול ונשתמש בו, או כל רעיון כזה.
או אם יש מנתח שאומרים לו שאפשר להכניס שתלי תמיכה לחלל הבטן מצד אחר ואז יהיה פחות חשש לזיהום הוא לא נרגע מהגאונות למרות שבעיני מישהו אחר זה לא מדהים במיוחד, לא בגלל שאין לו כלים להבין כמו במוזיקה אלא שהוא פשוט לא בתוך העניין.
יש גם דברים חשובים ומעניינים לא בגלל חכמה שיש בהם, אם בין בני זוג אחד רוצה לומר לשני דברים על ההרגשות שלו לגבי הקשר שלהם, זה יכול להיות מאוד מעניין ולגרום להקשבה מאוד מעמיקה למרות שאין בזה חכמה גדולה.
בקיצור אני יכול לראות שני דברים שיכולים להיות הערה וחומר למחשבה, ולא כחולק על דבריך, האחד, מה היא ההגדרה של חכמה, אולי אדם הגדיר לעצמו מראש הגדרה צרה של מה שהוא קורא לו חכמה, ובעצם הוא הגדיר לעצמו סוג מאוד מסויים של פעילות בחלק מאוד מסויים של כוחות ההכרה והמחשבה, ובעיניו דווקא החלק הזה הוא זה שמרתק אותו, כמו שמתימטיקאי מרותק לחכמה שבזה, ומוזיקאי לחכמה שבמוזיקה ופילוסוף או לוגיקן לחכמה שבמקצוע שלו, או ילד למשחק מחשב שמעניין אותו. החיים והאדם יש בהם הרבה יותר מזה ואולי יש אפשרות להיפתח ולהרחיב את האופקים.
מהנסיון האישי שלי, היה זמן בצעירותי שלא ראיתי חכמה מיוחדת בסוגיות הגמרא, ורק אחרי ש"הכניסו" אותי לעניינים הרגשתי שאני כן רואה חכמה. ההרגשה שלי לגבי עצמי היתה שזה כמו נער מהרחוב ששומע וריאציות לפסנתר של באך וזה נשמע לו סתם צלילים חדגוניים ומשעממים, ואם מישהו שאוהב את זה ומבין בזה יקח את הנער וישפיע עליו מהאהבה שלו וילמד אותו איך מקשיבים ויפקח את עיניו פתאום הוא יראה בכל תו חכמה מרתקת ומדהימה וגם בעלת משמעות עמוקה לדברים היסודיים בחיים.
עברתי מרב לרב עד שמצאתי מי שמצאתי עניין וחיות בלימוד שלו, ואחר כך גם יכולתי להעזר בספרים. במקרה האישי שלי אלה היו ספרים של רבי ירוחם, שהוא משגיח אבל אני קיבלתי ממנו גם ראייה חדשה על הסוגיות ההלכתיות, ובתקופות מסויימות גם חידושי רבי נפתלי ושערי יושר, וגם רבי חיים וחזון איש ובמיוחד הברכת שמואל, שהוא ספר קשה אבל ריתק אותי והתאמצתי הרבה מאוד לנסות להבין מה הוא רוצה, וממנו קיבלתי דרך אחרת שלא יכולתי לשער מקודם שהיא קיימת, להסתכל על דברים שהגמרא אומרת. כמובן שזה רק דוגמה וזה לגמרי אישי ולכל אחד יש את מה שמתאים לטעמו ורוחו.
למשל אפלטון ואריסטו מקובלים בעולם הפילוסופיה והלוגיקה והמדע הכלליים כגאונים העצומים ביותר שהיו, רוב האנשים שיפתחו ספר שלהם היום יחשבו שאלה דברים או פשוטים שכל אחד היה יכול לומר או תמוהים, ובכל מקרה לא מתוחכמים ומופלאים. ורק אחרי שנכנסים לעניין ורוכשים כלים אפשר לראות למה הם התקבלו כפסגת החכמה האנושית.
אבל זה הכל תלוי עד כמה מתעניינים וכמה מתחברים לזה. לא כל אחד מוכרח לעסוק בגמרא, כתוב שמעשרה שנכנסים למקרא אחד יוצא למשנה, ומעשרה שנכנסים למשנה אחד יוצא לגמרא. כך שחז"ל אמרו שרק אחד ממאה מתאים לו להתחבר ללימוד גמרא. וממילא נאמר כאן שתשעים ותשע אחוז מהאנשים לא יתחברו לזה ולא ימצאו בזה עניין ואין שום חסרון או פחיתות חלילה באותם אנשים. וממילא נאמר כאן שיש הרבה דרכים אחרות להיות חכם וטוב ולהתפתח וללמוד תורה גם בלי לימוד גמרא.
החזון איש היתה לו תקופה של בסביבות עשרים שנה שהוא כמעט לא למד כי כל הזמן באו אליו אנשים והוא ישב עם כל אחד ודאג לו וניחם אותו, והיה משוחח שעות עם נשים מבוגרות ובודדות שאין להן עם מי לדבר והיו באות אליו פשוט כדי לפטפט עם מישהו, וכששאלו אותו על ביטול תורה הוא אמר שמהדברים האלה הלב מתרחב ונכנסת בו יותר חכמה.
בלי שום השוואה אבל מנסיוני מחמת מחלתי היו כשבע שנים שלא יכולתי לקרוא או לחשוב על מילה אחת, ורק שמעתי מוזיקה ונחתי וכיו"ב, ואח"כ בע"ה הרגשתי יותר טוב והתחלתי ללמוד שוב, והרגשתי שאני מבין ויודע יותר כאילו למדתי הרבה מאוד בשנים האלה. כי גם יסורים מכניסים חכמה בלב. זה מראה שלימוד גמרא הוא לא הדרך היחידה לקנות חכמה. העיקר הוא שאדם יעשה את הדברים שגורמים לו להרגיש שהוא באמת חי במובן הכי עמוק ואמיתי ושלם שהוא יכול להשיג. אם להיות סוחר יגרום לו להרגיש כך, או פילוסוף מבריק, או רופא, או כל פעילות אחרת, זה מה שהוא צריך לעשות ובמסגרת הזו הוא ימצא גם את סוג החכמה ודרכי קניינה שמתאימים לו.
רבי שלמה אבן גבירול לא עסק בלימוד גמרא וגם לא היה עיקר עיסוקו בלימוד תורה כלל, אלא בפילוסופיה כללית והוא כתב ספר פילוסופיה עצום וארוך ועמוק מאוד שהוא יצירת חיים ונקרא "מקור חיים", והוא תורגם ללטינית ובעולם הנוצרי בעיני חכמי הכנסייה הוא נחשב לאחד מספרי הפילוסופיה החשובים ביותר בתחום הפילוסופיה הניאו-אפלטונית והם עסקו בו רבות, ועסק הרבה בכתיבת שירה שחלק גדול ממנה היה שירת חול. מכיוון שמפיוטיו נכנסו לסידור התפילה, וכתר מלכות הוא מהפיוטים הנשגבים והחשובים בתפילה, אין שום ספק שלא היה לאף אחד שום צל של פקפוק בטוהר יראת השמיים שלו וצדקתו וחסידותו וקדושתו ועוצם מדריגת הקרבה שלו לקב"ה עד מדרגת המלאכים, שלא מכניסים לסידור סתם כל פיוט יפה אלא רק מה שראוי להיות תפילה בפי הכלל ישראל שתכניס בזכות קדושת כותבה את תפילת האומר אותה לפני ולפנים, ואם כך אפשר לשאול למה הוא בחר להשתמש בכשרונותיו שאין דומה להם להקדיש את חייו לכתוב ספר פילוסופיה חילוני שיעסקו בו רק חכמי כנסייה ולכתוב שירי חול נפלאים, וכמעט אין ממנו יצירות תורנית. ואם היה לומד תורה בוודאי היה יכול ליצור יצירות תורנית כמו כתביהם של גדולי הראשונים מתקופתו שהם הרבצת תורה והעמדתה על תילה ויושרה לכל הכלל ישראל במשך דורות רבים. וכי הוא לא ידע כל מה שכתוב על שכר לומדי תורה ומעלתם וחשיבותם וצורך העולם בהם?
אלא בהכרח גם על זה שייך אין אדם למד אלא במקום שליבו חפץ, ורצון הבורא שאדם יעשה לפי מה שבליבו, ולפי מה שהוא מרגיש שחייו שלמים ושמחים וצומחים, ויש מקום וצורך בעולם גם בפילוסופיה ניאו אפלטונית, וכל מה שנאמר במעלת לומדי תורה זה רק על מי שליבו נמשך לזה, אבל אם ליבו נמשך לפילוסופיה מוכח מרבי שלמה אבן גבירול שעליו לעסוק בפילוסופיה וזה רצון הבורא ממנו, שהרי הבורא עצמו כך נטע בטבעו שתהיה חיותו נמשכת מהעיסוק בפילוסופיה ולא בתורה.
הקב"ה ברא את העולם שיש בו מקום וצורך להרבה דברים וכולם חשובים ומלאים חכמה וחיים, והכל נשפט ומקבל ערך לפי טוהר הלב ושלמות החיים שבו, וזה לגמרי לא נכון לחשוב שרק מי שלומד גמרא יש למעשיו ערך ומקום וכל האחרים הם סתם תפאורה מיותרת.
וכמה הפליגו חז"ל בגדולת המלאכה, ונאמר בברכות דף י"ז עמוד א':
מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה [מורגל בפיהם של רבותינו שביבנה]: אני בריה [בנו. של הקב"ה] וחברי [עם הארץ] בריה [בנו]. אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה [כלומר נוחה מלאכתי ממלאכתו. רש"י]. אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו. כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי [מתגדל לתפוש אומנותי. רש"י], כך אני איני מתגדר במלאכתו. ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט [ושמא תאמר הדין עמו שאינו מתגדר במלאכתי, שאילו היה תופס אומנותי לא היה לו לב פתוח להרבות בתורה כמותי, והיה ממעיט ואין לו שכר. רש"י], שנינו: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים".
.
דברי השואל:
אמנם אני לא מדבר על דברים שתלויים בכישרון... אני מדבר על חכמת חז"ל,
וכשאני מדבר על חכמת חז"ל אני מדבר על רמת הIQ שלהם. איך מודדים דבר כזה?
מכוח טענות של אדם בזמן ויכוח ותשובות שלו ודברים שהוא אומר, ניתן להבין
אם בן אדם טוען דברים שיש בהם טעם או לא ובהתאם לכך אם הוא חכם או לא. יש
לי חבר שמתווכח עם אנשים בנושאים מסויימים וכאשר הוא מתווכח רואים כיצד
הוא נכנס לעומק הדברים (גם שאינו בקי בהם) בבחינה של הסתכלות על הדברים
בשכל הישר עפ"י סברה, ואומר את מה שנראה לו וכולם מתלהבים מחכמתו ועמקותו
ואין ספק כי הבן אדם הזה פשוט חכם ונבון. זו השאלה שלי על חז"ל איפה
רואים את זה אצל חז"ל... הרבה מרבים לדבר שהם כאלה, אבל לא ראיתי מהיכן
הדברים נשאבים...
לגבי המשך הדברים שאמרת אין לי עדיין דעה מוצקה בנושא, כך שאני לא יכול
להתווכח על כך. מה שאמרת לגבי רבי שלמה איבן גבירול מאוד תמוה בעיני
כיוון שאדם מצווה ללמוד תורה, אם ליבו חושק בתורה או לא דומה בעיני לאותו
אדם שליבו לא מרגיש אהבה כלפי האלוקים או אותו אדם שמרגיש את תאוות
החמדה... התורה מצווה על דברים שכאלה, כך שלא בשמיים היא...
לגבי הסיפא של דבריך יתכן ונכונים הם... שוב, אין לי דעה מוצקה בנושא
כיוון שלא אין לי את מירב ומיטב הידיעות בנושא כדי שאוכל להביע דעת תורה
לגבי זה... אני מכבד את דעתך בכל מקרה.
.
מענה:
בעיני ההרגשה של: אין לי דעה מוצקה ומספיק ידיעות ואני עדיין בודק ומהרהר ולומד, זה עצמו היסוד האמיתי של להיות חכם. אני מתפלל לזכות לזה.
מה שהתכוונתי זה שאם נניח שאתה קורא ספר משלי או משלי איזופוס או כתבי אפלטון או טרגדיה יונית או מחזה של שייקספיר או את הקומדיה האלוהית של דאנטה ועוד הרבה כאלה, ואתה מניח את כולם מול אותו חבר שהזכרת, בשיחה איתו ייתכן שתרגיש יותר את החכמה מאשר בהם. אני מאוד בעד להעמיד את המוסכמות לבחינה מחדש ולבדוק איך אני אישית עומד מול זה, אבל אחרי שכל כך הרבה אנשים קיבלו את כל הנ"ל כגדולי החכמים בכל הדורות, הסברא נותנת שזה לא באמת שהחבר חכם יותר מכל אלה אלא או שאין לי מספיק כלים כדי לראות את חכמתם, או שזה עניין של טעם אישי. מדרך העולם שגם לגבי אותו חבר שהזכרת יהיה מי שיאמר שבעיניו הוא לא נשמע כל כך חכם. וגם בעיניך מן הסתם קיימת אפשרות שיש מישהו שאנשים אחרים מתפעלים מדבריו כמדברי חכמה ובעיניך נראה שהם מתפעלים מברק חיצוני ואין שם חכמה גדולה. ברוב הישיבות יש מחלוקות בין התלמידים שחלק אומרים שראש ישיבה או מגיד שיעור פלוני מבריק וחכם וחלק אחר אוחזים מראש ישיבה אחר שהוא באמת חכם ולא מזה. ומן הסתם אין הכרעה חותכת "אובייקטיבית" בזה אלא באמת זה נתון לבחירה לפי הטעם והחיבור של כל אחד.
אני מאוד מעריך את השאלה הזו שלך, כי גם אם נניח שמוכח אובייקטיבית מכח העובדה שהרבה חכמים בהרבה דורות אחזו שמישהו הוא עמוד החכמה, עדיין הרי אין טעם שאומר שהוא חכם כשאני בעצמי לא רואה את זה. זה רק לדקלם כמו תוכי ומה זה נותן.
יותר מזה, נניח נניח תיאורטית שתמצא חיבור אחד של חז"ל שמדבר על אסטרונומיה או פילוסופיה או כל נושא אחר ופתאום תראה בו חכמה גדולה מאוד ברורה ומשכנעת שאתה יכול לראות אותה בעצמך. ואז תדע מתוך הראייה העצמית שלך שהם חכמים מאוד. ועדיין כשאתה יושב ולומד גמרא אתה מרגיש שבדף שאתה עכשיו לומד אתה לא רואה חכמה. אז מה הועיל לך שאתה יודע שהם חכמים. עדיין אתה עוסק בפעילות "יבשה" וחסרת טעם וחיים וממילא אין בה תועלת עבורך ולא מקדמת אותך לשום מקום. זו לא השאלה האם הם בעצמם היו חכמים, אלא השאלה איך ואיפה אתה כפי שאתה יכול למצוא את הצינור בו אתה יכול לשתות את החכמה ולהתחבר ולהיות במצב שאתה באמת קונה חכמה ומתפתח וצומח ומתקרב באמת לקב"ה. כל זמן שזה לא קורה אין נפקא מינא לחיים שלך לגבי השאלה האובייקטיבית אם באמת הם היו חכמים. ולגבי השאלה האובייקטיבית, לדעתי לכולנו אין מספיק כלים כדי באמת להתמודד איתה.
במקרה כזה צריך לבחור, או להחליט שאני מתעניין למה אומרים על מישהו שהוא חכם, ואז לחפש לקנות כלים ושמישהו ידריך אותי ויישב וילמד אותי שלב שלב ויכניס אותי לעניין ויראה לי "בשטח" את החכמה ואתמיד ואתייגע ולא אוותר עד שארגיש שאני מתחבר ורואה בעצמי [או עד שיעבור מספיק זמן ועמל כדי שאשתכנע שאין פרי למאמצים]. ואם בישיבה שאתה נמצא או בשיעור שאתה שומע זה לא קורה, אז צריך לחפש איך לעשות שזה כן יקרה, יש הרבה אפשרויות ממי ללמוד ובאיזו דרך, ומי שלא רוצה להעביר את הזמן באופן סתמי אלא באמת שואף לצמוח ולהתפתח ולגדול מוכרח לחפש ולחפש במסירות נפש עד שימצא.
האפשרות השנייה היא שאני מחליט שזה לא מושך אותי ואני לא אשקיע לנסות לפצח את העניין על ידי קניית כלים והתמדה וחיפוש מי שיראה לי איך להכנס לזה, ואעסוק בדברים אחרים שבהם אני יכול לראות את הטעם. אני טוען שהדרך להתקרב לקב"ה היא לא רק דרך אחת לכולם, וגדרי הדין של מצוות תלמוד תורה אינם מחייבים שכל אחד דווקא ילמד גמרא, אבל אתה צודק שזה עצמו צריך בירור.
לדעתי באמת אדם חושב כמוך טוב והכרחי ששואל את השאלות האלה.
למשל מישהו היום יאמר שהוא באמת רואה חכמה עצמוה ביצירות של באך, וזה כי הוא למד מוזיקה עשר שנים וכעת קיבל כלים לראות את זה. אם הוא היה לומד עשר שנים על שייקספיר היה מקבל כלים לראות את החכמה שלו. לפני שהוא התחיל ללמוד לפי מה הוא בחר אם ללמוד את זה או את זה. אז לא היו לו כלים להבין כלום.
זה בעיני כמו השאלה, הרי כדי לדעת אם בת זוג מתאימה לי ובאמת מוצאת חן בעיני אני צריך להכיר אותה היטב. רושם חיצוני של רגע לא אומר כלום. לפני שהכרתי מישהי אני הרי לא מכיר אף אחת, ואני לא יכול להכיר את כולן כדי לדעת ולבחור מי מתאימה ומוצאת חן, אני מוכרח לבחור מישהי אחת בלי להכיר ובלי לדעת עליה כלום, ואז לנסות להכיר אותה יותר. לפי מה אעשה את הבחירה הזו אם אני לא יודע על אף אחת כלום. נניח שלא היתה שדכנית לעזור לי בזה.
יש איזה קול פנימי עמום שמדריך בדברים כאלה. משהו כאילו מהבטן מכוון להימשך לנסות להכיר היטב דווקא בכיוון אחד ולא בשני.
מי שמרגיש כך לגבי תחום מסויים ישקיע כדי לקנות את הכלים להכנס לעניין ולמצוא מישהו שילמד אותו לראות מה שיש לראות בזה. אי אפשר לעשות החלטות כאלה מהשכל.
עוד הערה, כשלומדים סוגיא, אם לומדים היטב אתה יכול לומר לי איך הסוגיא לפי רש"י ואיך לפי תוספות ואיך לפי הרשב"א. ולהסביר לי מה כל אחד מהם חשב כאן. ואם אשאל אותך איך הסוגיא בלי אף ראשון, היא לבדה, מה היא חושבת, אחרי לימדו ישיבתי אין לזה תשובה. אף אחד לא לומד את הגמרא לבד מה היא אומרת. כולם לומדים רק את שיטת ראשון זה או אחר בסוגיא ומה הוא אומר. והלימוד בגמרא הוא רק שתהיה הקדמה להבין את אותו ראשון.
יש הרבה שבעצם לומדים רבי חיים, והעיון בסוגיא וברמב"ם הוא רק כדי להבין את רבי חיים. וזה לא אומר שלומדים את הגמרא והרמב"ם שטחי. אפשר לטחון עד דק כל חשבון בסוגיא, ולשאול כל שאלה שעולה ממנה, וזה רק כחומר רקע להגיע לרבי חיים ואז על סמך היגיעה המוקדמת להבין היטב מה היה קשה לו ומה הוא תירץ. וה"חשמל" והעניין ומה שמרתק ואיפה שמרגישים את החוויה והחכמה זה רק כשמגיעים לרבי חיים ומבינים אותו, וכל השאר זה בעצם עבודת הכנה. יש כאלה שעושים כך עם ספר החזון איש או עם שיעורי רבי שמואל או שערי יושר וכו' כל אחד לפי טעמו.
לדעתי זו דרך נכונה מאוד.
הרי אנחנו לא יכולים ללמוד חומש בלי מפרשים ולמצוא בו הבנה וטעם. אנחנו צריכים את התיווך של חז"ל שהם ילמדו את החומש ויפרשו ואנחנו נלמד חומש כדי שנוכל להבין אותם, אבל את ההבנה מקבלים מהם ולא מהחומש.
גם ללמוד משנה ותוספתא או ספרא וספרי בלי מפרשים לא נמצא בזה שום טעם. אנחנו מוכרחים את האמוראים לתווך לנו, שהם ילמדו ויסבירו לנו, ונלמד את המשנה רק כדי שנוכל להבין את האמוראים ומהם נקבל את החוויה של פגישה עם החכמה ואת ההבנה. ולא מהמשנה.
כך גם אנחנו חייבים את רש"י תוספות והראשונים. ללמדו גמרא בלי שום פירוש אי אפש רלמצוא בזה טעם והבנה. אנחנו בעצם לא לומדים גמרא אלא לומדים ראשונים, ומעיינים בגמרא רק כדי להבין אותם, ובהם אנו נפגשים עם חוויית ההבנה.
אותו דבר יכול להיות גם לגבי אחרונים. אין שום סיבה שלא. באחרונים אפשר יותר בקלות לראות את החכמה. בנודע ביהודה וכיו"ב קשה יותר, אבל באחרונים יותר מאוחרים כמו ראשי הישיבות או חזון איש אפשר יותר בקלות.
אני לא מתכוון ללמוד בשטחיות את הגמרא ומייד לפלפל הרבה באחרונים. זה בדרך כלל גורם לפלפולי הבל. אבל אפשר לעמול היטב היטב בפשט ובסוגיא, ואחר כך להגיע לאותו אחרון ששם מעניין לי ואני רואה חכמה, וללמוד היטב היטב סימן אחד שלו ולעמול היטב מה היה קשה לו ומה הוא תירץ ועל סמך מה ולמה הוא חשב כך ולא אחרת וכו'. בלי בהכרח לעשות סקירה על כל הדעות של כל האחרונים וראשי הישיבות בנושא, ודווקא אצל האחרון לקטוף את הפרי של כל מה שעמלתי שאצלו אני מוצא את החכמה גלויה ומעניינת. בשביל זה אחרונים קיימים. ודבריהם גם הם תורה. התורה נמסרת מחדש כל דור לפי הכלים של הדור. הרי הרשב"א והרמב"ם צודקים יותר מראשי הישיבות, אז בשביל מה שיהיו ספרים של ראשי הישיבות.
אנחנו לא מוכרחים לראות לבד את החכמה בגמרא, וכנראה באמת גם לא יכולים כמו שאתה אומר ביושר ובאומץ. כמו שאנחנו לא רואים את החכמה בפסוקי החומש או במשניות. הם פשוט מקוצרים מדי מכדי שנוכל לראות לבד מה טמון בהם, ואנחנו צריכים מישהו שיפתח את הקיפולים ויוציא לנו החוצה את החכמה, ובדורנו זה האחרונים שקרובים לתקופתנו ולרוחנו.
