מהר"ל על מחלוקת בית שמאי ובית הלל, דרך חיים

ובאולי יקשה לך אם כן למה היה בת קול אומר דווקא אצל בית שמאי ובית הלל "אלו ואלו דברי אלקים חיים", הלא כל מחלוקת שבעולם של חכמים כך הוא ששניהם מפי אדון כל המעשים?
אין הדבר הזה קשיא, כי הפרש יש כי כאשר תבין לשון אלו ואלו דברי אלקים חיים, מה שאמר אלקים חיים כי רמזו דבר הגדול, כי שאר מחלוקת אף שהכל מן הש"י [השם יתברך], כי כאשר שני חכמים חולקים בהלכה אף כי שני הדברים מן השם יתברך, מכל מקום האחד יותר קרוב אל הש"י כמו שאמרנו, שאף שגם זה מן הש"י מכל מקום האחד יותר קרוב אל הש"י מן האחר. כמו שיש בנבראים גם כן שיש אחד מהם קרוב יותר אל הש"י, אף שכולם הם נבראים שלו יתברך מכל מקום האחד קרוב יותר, וכך הם בטעמים אף ששניהם מן השם יתברך מכל מקום האחד הוא יותר קרוב אל השם יתברך מן האחר,
אבל אצל בית שמאי ובית הלל שניהם דברי אלקים חיים בשוה לגמרי שלכך אמר דברי אלקים חיים. והמבין יבין כי מה שאמר אלקים חיים, רצה לומר ששניהם קרובים אל אמתת השם יתברך, לכך אמר אלקים חיים כי החיות הוא אמתת המציאות, שכאשר יאמר זה חי רצה לומר שהוא נמצא והנעדר אין בו חיות, ולכך אמר כי שניהם קרובים אל אמתת מציאתו.

ועוד תבין לשון חיים שהוא לשון רבים על משקל שנים בזה תבין מחלוקת הלל ושמאי, ואצל שאר חכמים אמרו מפי אדון כל המעשים כי החיים מתפשטים לימין ולשמאל ומזה היו מקבלים הלל ושמאי, ולפיכך אלו ואלו דברי אלקים חיים. והבן זה כי הוא ברור ונפלא בעיני מאוד, מה קשה בזה שאמרו אלו ואלו דברי אלקים חיים, עד שבזה רבו המפרשים, ויש שפירשו דבר זה על דרך הנסתר כי אין כאן הסתר, כי השם יתברך אשר אמר כשר או פסול אין זה רק מצד הטעם כי אין דבר שבתורה שאין לו טעם, וכאשר הטעמים שוים לגמרי שיש כאן טעם להכשיר וטעם לפסול עד שהטעמים שקולים שוים, יאמר בזה אלו ואלו דברי אלקים חיים כמו שהתבאר ואין כאן קושיא כלל, וכך היה מחלוקת בית שמאי ובית הלל.
אבל שאר מחלוקת של חכמים אינה כך, אף שיש לכל אחד ואחד טעם הגון עד שמזה הצד יאמר כי גם דבר זה מן הש"י שכל טעם הגון הוא מן הש"י, מכל מקום כאשר יזדקק הדבר מצד השכל הפשוט אז גובר דעת האחד על השני, וזהו פסק הלכה. ומכל מקום בשניהם יש טעם שכשם שהוא מן הש"י השכל הפשוט, כך מן הש"י השכל שאינו פשוט רק כי השכל הפשוט הוא במדריגה העליונה.
ומכל מקום התבאר לך הטעם שהמחלוקת שהיא לשם שמים מתקיימת, ושאינה לשם שמים אינה מתקיימת כי ההפכים אין להם עמידה ביחד כי האחד הוא הפך השני.

מהר"ל, נצח ישראל פרק נ"ז, בעדות בלעם על ישראל

ומפני זה היה בלעם [ראוי להיות עד על ישראל. -ההערות בסוגריים לא מדברי המהר"ל], שהוא זולת ישראל [כי עד צריך להיות נפרד מהדבר שמעיד עליו, ומחוץ לו]. וזה שכבר אמרנו לך פעמים הרבה, אף כי ישראל יש בהם החסרון מצד החומר, אבל מצד אמתת צורתן אין חסרון, והם שלמים בתכלית השלימות, כמו שבארנו לך פעמים הרבה בזה החבור. ובלעם היה בוחן ישראל מצד אמתת צורתן, אשר בו נמצאו ישראל בפעל. ולכן היה מעיד על אמתת ישראל יותר מכל. וזה מפני שלא היה לו קירבה וחבור לישראל, לכך היה בלעם מעיד עליהם מצד אמתת ישראל אשר נמצאו ישראל בפעל. וזהו שגורם שהיה נבואת בלעם על ישראל הכל לטובה, כאשר הפך הקב"ה את הקללה לברכה (דברים כג, ו), שהיה רוצה לקלל אותם, ונהפך לברכה, ברכות שאין כמותם.

ובמדרש: "כשבירך בלעם את ישראל, היה קולו הולך ס' מיל, כמחנה ישראל. וגדולה ברכה שבירך בלעם את ישראל, מברכות שבירך יעקב את השבטים, ומברכות שבירך משה את השבטים. כשבירך יעקב את השבטים, הוכיח את ראובן (בראשית מט, ד), ואת שמעון ואת לוי (בראשית מט, ה-ז). אבל ברכת בלעם אין בהם תוכחה, ואין בהם פגם. ולפיכך גבה דעת של ישראל, ובאו לידי תקלה בעצת בלעם" עד כאן.

הן הדברים שלמעלה, כי מה שאמרו שהיה קולו ששים מיל נגד מחנה ישראל, מה שלא היה כשברך אותן משה, וזה מפני כי ברכת בלעם - הברכה הזאת בפועל יותר, כמו שהתבאר לך למעלה. כי נבואתו היה על ישראל מצד אמתת צורתן, שעל ידה ישראל הם בפועל הגמור. ולכך היה נבואתו גם כן בפועל הגמור על ישראל. ולכך היה קול הולך (כו') ששים מיל נגד מחנה ישראל.

והיו ברכותיו שוות בלא תוכחה, מה שלא היה כך ברכת יעקב ומשה. וזה כי יעקב ומשה שהיו מכלל ישראל, והדבר שהוא חלק מהכל, אינו נמצא בפועל אליו הכל. ולכך לא היה ברכתם על ישראל מצד אמתת עצמן, דהיינו מצד אמתת צורתן שבו נמצא בפועל. לכך דוקא בלעם, שהוא זולת ישראל, ונחשבו ישראל אליו בפועל הגמור, לכך היה מתנבא על ישראל מצד צורתן של ישראל, שבו הם נמצאים בפועל. וכבר אמרנו שישראל נמצאים שלמים לגמרי מצד אמתת צורתן, אבל שלא מצד אמתת צורתן נמצא בהם החסרון. ולכך יעקב ומשה, שלא היו מתנבאים על ישראל מצד אמתת צורתן בצד אשר נמצאו בפועל, כי יעקב ומשה היו חלק מישראל, ואין הדבר נמצא בפועל לעצמו. לכך לא היו מברכין שניהם ישראל מצד אמתת צורתן לגמרי, והיה תוכחה עם זה גם כן, שהרי נמצא חסרון בזה. אבל בלעם היה ברכתו לישראל מצד אמתת צורתן, אשר הם שלמים בלא חסרון כלל. ולכך הברכות בלא תוכחה, כי מזה הצד לא נמצא שום תוכחה, רק הכל ברכה לגמרי. והבן הדברים האלו מאוד, כי הם דברים ברורים.

[ועיין שם שמאריך עוד הרבה בביאור פרשת בלעם]