בלוג זה הוא אוסף מקורות עבור "תלמוד מוסבר ומאמרים".
למעבר אל "תלמוד מוסבר ומאמרים" לחץ כאן

יום רביעי, 11 בנובמבר 2009

לשון הגר"ח על כוונה בתפילה

ג. סתירה בדברי הרמב"ם
כמצע להבנת דברי הרב, נראה שיש לעיין בסתירה העולה מדברי הרמב"ם, ומפתרונה נקיש לענייננו.
בפרק ד מהלכות תפילה הלכה א, מונה הרמב"ם חמישה דברים המעכבים את התפילה, וזו לשונו:
חמישה דברים מעכבין את התפילה אע"פ שהגיע זמנה:
טוהרת ידים,
וכיסוי הערווה,
וטוהרת מקום תפילה,
ודברים החופזים אותו,
וכוונת הלב.

ובהלכה טו הוא מסביר:
כוונת הלב כיצד? כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה,
ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה.

מובן, לכאורה, שדין כוונה בתפילה הוא על כל התפילה, והכוונה מעכבת, כך שאם לא כיוון דעתו בכל אחד מחלקי התפילה צריך לחזור ולהתפלל, שהרי הרמב"ם כותב כל תפילה.


לעומת זאת, בפרק י מהלכות תפילה הלכה א, כותב הרמב"ם:
מי שהתפלל ולא כיוון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה,
ואם כיוון את לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך.

מכאן נלמד שהכוונה מעכבת רק בברכה הראשונה בלבד, ולא בכל התפילה, והדברים לכאורה סותרים את הנאמר לעיל - שהכוונה מעכבת בכל התפילה.


ד. שתי כוונות בתפילה
בפתרון סתירה זו נאמרו מספר תשובות8. לענייננו נציע את הסברו של הרב חיים הלוי מבריסק (הגר"ח - סבו של הגרי"ד סולובייצ'יק).

כך הוא כותב בחידושיו להלכות תפילה פרק ד הלכה א9:
ונראה לומר דתרי גווני כוונות יש בתפילה,
האחת כוונה של פירוש הדברים, ויסודה הוא דין כוונה,
ושנית שיכוון שהוא עומד בתפילה לפני ה'.
כמבואר בדבריו פ"ד שם ז"ל:
"ומה היא הכוונה שיפנה ליבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו עומד לפני השכינה".
ונראה דכוונה זו אינה מדין כוונה רק שהוא מעצם מעשה התפילה
ואם אין ליבו פנוי ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ה' ומתפלל
אין זה מעשה תפילה, והרי הוא בכלל מתעסק דאין בו דין מעשה.
וע"כ מעכבת כוונה זו בכל התפילה... ורק בכוונת פירוש הדברים, דהוא דין מסוים רק בתפילה, בזה הוא דקי"ל דלא מעכבא רק בברכה ראשונה דאבות.

ומסכם הגר"ח ואומר:
ותרי גווני חיובי המה בתפילה. מחויב הוא לכוון שהוא עומד לפני ה' בתפילה משום דלא שניא תפילה משאר מצוות, ומחויב הוא בכוונת פירוש הדברים משום חובת כוונה המסוים רק בתפילה. ושני החיובים אין מעכבים זה את זה.

על מנת לפתור את הסתירה בדברי הרמב"ם בין שתי ההלכות, מסביר הגר"ח שיש הבדל במהות הכוונות.
הכוונה המוזכרת בפרק ד הלכה טו היא כוונה כללית הנצרכת בכל המצוות, אשר חסרונה פוגם בקיום המצווה, וכך גם לגבי התפילה - כוונה זו נצרכת במשך כל התפילה וחסרונה מחייב לחזור ולהתפלל.


לעומתה, הכוונה שנאמרה בפרק י הלכה א היא כוונה מיוחדת למצוות תפילה, אשר קיומה בברכה הראשונה פוטר בדיעבד את כל התפילה ואין צורך לחזור ולהתפלל.


הכוונה הצריכה לחול על כל התפילה, היא כוונה שפירושה מודעות, ריכוז.
האדם נדרש להיות מודע לכך שהוא עומד לפני ה', לשוות את ה' לנגד עיניו, ולהבין כאילו שכינה עומדת כנגדו במשך כל זמן תפילתו10 כוונה זו היא מהות התפילה. היא המאפיינת את התפילה, והיא התחושה של הנוכחות עם/מול ה'.


לעומת כוונה כללית זו, הנדרשת בכל התפילה וממלאת אותה במשמעות, נדרשת בברכה הראשונה11 כוונה מסוג אחר. צריך שהאדם יבין את תפילתו, את פירושם של המילים אותם הוא אומר. זוהי הכוונה הנדרשת בברכה הראשונה, הנוספת לכוונה הכללית שהיא מודעות האדם לעמידתו לפני ה' במהלך כל תפילתו.