בפרק קמא דברכות (ו' ע"א) אמר רבין בר רב אדא אמר ר' יצחק מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין, שנאמר "נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו". בימינו זו תורה שנאמר מימינו אש דת למו, ובזרוע עוזו אלו תפילין שנאמר ה' עוז לעמו יתן.
ומנין שהתפילין עוז הם לישראל דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ותניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש.
אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין, הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו? אמר ליה, "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". ומי משתבח קודשא בריך הוא בשבחייהו דישראל? אין. כתיב "את ה' האמרת היום" וכתיב "וה' האמירך היום". אמר להם הקדוש ברוך לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי תינח בחד ביתא. בשאר בתי מאי? אמר ליה כי מי גוי גדול ומי גוי גדול אשריך ישראל או הנסה אלהים ולתתך עליון אי הכי נפישי להו טובא בתי, אלא כי מי גוי גדול ומי גוי גדול דדמיין להדדי בחד ביתא וכו' וכלהו כתיבי באדרעי.
בארו בחכמתם איך ישראל הם ראשון אל השם יתברך מחוברים דבקים בו יתברך, ואמרו שהוא מניח תפילין, פירוש זה כי כל שלימות אשר יוצא לזולתו כמו שיאמר שהשם יתברך השפיע כל הנמצאים, במה שהשלימות ההוא יוצא לזולתו הוא מעלה עליונה ושלימות יתירה מן השלימות אשר אינו יוצא אל זולתו.
וזה שאמר הכתוב (ירמיהו ט') אל יתהלל החכם בחכמתו הגבור בגבורתו העשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה'. פירוש כי אין ההלול במה שימצא באדם שלימות בעצמו כמו שהוא חכם גבור עשיר, שכל אלו שלימות אינו יוצא לזולתו שאין זה עיקר ההלול והתפארת, אבל בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע לעשות מה שאני עושה, וכאשר יעשה מה שאני עושה אז קנה דבר שראוי להתהלל בו, ומה הוא זה כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ, בתחתון התחתונים והוא הארץ. והשם יתברך שהוא בעליון עליונים משפיע לתחתון תחתונים, וכך יעשה האדם שיהיה שלימות שלו יוצא לזולתו וזהו ההלול והתפארת הוא עיקר השלימות.
ולפיכך אמר שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין. פירוש מה שיש לו יתברך ההוד והשלימות שיוצא לזולתו מה שהשפיע כל הנמצאים, דבר זה נקרא תפילין. שהתפילין מקושרין במניח אינם דבר עצמו, וכמו שהתפילין באדם מורה על מעלה יתירה של אדם, שהשם יתברך נקרא עליו. כי זהו ענין התפילין כמו שנתבאר בפרשת תפילין.
וזהו ענין המעלה היתירה הנוספת על האדם עצמו להיות השם יתברך נקרא עליו, ולפיכך התפילין הם נוספים על המניח דבוקים בו. ומעלה יתירה זאת נקרא פאר כי הוא פאר בודאי.
לכך אמר שהשם יתברך מניח תפילין, והוא תוספת המעלה במה שהוא משפיע הנמצאים, ודבר זה נקרא הנחת תפילין לפי שהוא קדושה ומעלה נוספת שהיא יוצאת לזולתו.
ושלימותו יתברך מצד הנמצאים שני דברים, האחד שהוא סדר את הנבראים בחכמה, השני שהוא יתברך פועל אותם כרצונו.
ולפיכך אומר שמניח תפילין בראשו כי בראש החכמה, והוא הפאר שיש לו יתברך במה שכל הנמצאים מסודרים בחכמתו, והתפילין ביד במה שהוא מפואר בנמצאים מצד הפעל אשר פעל בהם, וזהו מיוחס לזרוע שהוא יתברך פועל דכתיב אצל פעל השם יתברך ובזרועך הנטויה.
אמנם עיקר הפירוש כי כל פאר ראוי לראש שהוא הדבר הנכבד באדם, ולפיכך קרא הכתוב המלבוש שהוא לראש פארי המגבעות (שמות ל"ט), ולפיכך בתפארת שיוצא אל זולתו והוא בודאי פאר ראוי שיהיה פאר זה על הראש, ופאר הזה מצד שהוא מפואר בנמצאים שהם שלו.
ותפילין של היד מצד שהוא מפואר מפני פעולותיו ודבר זה מבואר.
ועוד לפי שבהיכלו כלו אומר כבוד, ולא תאמר כי הכבוד חס ושלום אינו כבוד והדור גמור בכל, ולפיכך תפילין בראש ותפילין בזרוע לומר שהכל כבוד כי הראש הוא התחלה ושם מונחים התפילין על הראש, והזרוע הוא תכלית התפשטות שלא תמצא דבר שהוא מתפשט מן האדם כמו הזרוע כדכתיב ובזרוע נטויה, לכך קאמר שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרוע, שהכל הוא כבוד מן השלימות שיוצא לזולתו יתברך.
ואף כי הדברים יותר עמוקים ונפלאים מאוד בסתרי החכמה, מכל מקום דברים אלו אמתיים ברורים גם כן למי שמבין.
וכמו כן באדם גם כן התפילין בראש ובזרוע, שהשם יתברך הוא כבודו ותפארתו בכלו ולפיכך שם ה' בראש והתפשטות שלו בזרוע, רצה לומר כי כבודו עליו בשלימות בכולו וכמו שנתבאר לך למעלה בפרשת תפילין:
ועוד יש לך לדעת כי התפילין שהם לישראל על הראש ועל הזרוע, הראש ששם השכל שהוא מהות האדם כי עיקר האדם הוא השכל, והזרוע שבו כחו לכן נקרא זרוע על שם הזרוע והכח, וכדכתיב (דברים ט') ובזרועך הנטויה, ודבר שהוא כחו הוא עיקר מציאותו, כי חזקו וכחו הוא כח מציאותו כי אשר אין לו כח מציאותו חלש.
ומפני כי השם נקרא על ישראל על מהות שלהם ועל מציאותם, לכך התפילין הם על הראש ועל הזרוע.
ומזה תבין למה התפילין של ראש הם ארבע בתים ותפילין של יד בית אחד, וזה כי המהות יש לו בחינות מחולקים לפי מה שהוא אבל המציאות הוא אחד. ולפיכך כל הארבע פרשיות בבית אחד. וכן בתפילין דמרי עלמא, ואם כי הוא יתברך מהותו ומציאותו אחד לא כמו שהוא בכל הנמצאים, מכל מקום הם בחינות מחולקים יש תפילין של ראש ושל זרוע, כי ישראל הם עלולים מן השם יתברך מאמתתו וממציאותו ולפיכך יש תפילין של ראש ושל יד, ובספר באר הגולה (באר רביעי) שם תמצא עוד דברים נעלמים בענין זה עיין שם כי אין להאריך כאן יותר:
וקאמר בתפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו, פירוש כמו שאמרנו כי שלימותו יוצא לזולתו, מהו השלימות אשר כתיב בתפילין, האף אמנם כי כל הנבראים הם לכבודו יתברך, אין דבר שהוא ראשון אל הכבוד כמו ישראל ושאר כבוד הם טפלים נמשכים אחר זה, כי אינו מדבר רק בכבוד שהוא הכבוד העליון על כל שהוא ראשון דבק בו יתברך.
וקאמר שכתובים בארבע פרשיות מי כעמך ישראל וכו', דבר זה מבואר כאשר תבין את הדברים אשר נתבארו לך למעלה בפרשת תפילין שהם על האדם, כי אותם המעלות הגדולות אשר נמצאו בו יתברך כמו שמבואר בפרשת תפילין, ועל אותן המעלות נקרא הוא יתברך הגדול הגבור והנורא לא ישא פנים ולא יקח שוחד, מאותן ממש הלביש את עמו הקדוש, ולפיכך הוא יתברך מתפאר בהם באלו ארבע מעלות שהם דומים לו יתברך. כי בתפילין של האדם בפרשה ראשונה כתיב קדש לי כל בכור וזה מורה שהוא האל הגדול ולפיכך ראוי לו לקדש הבכור שהוא גדול, כי הבכור והגדול ענין אחד כדכתיב (תהלים ס"ט) גם אני בכור אתנהו וזהו שיתן אותו גדול, ולפיכך אמרו חכמים במכת מצרים שהיתה בבכורים אין בכור בבית גדול שבבית מת, ולפיכך כתיב בפאר ישראל בתפילין של הקדוש ברוך הוא ומי גוי גדול. בפרשה שניה כתיב ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרג ה' וגו' וזהו נגד גבורתו יתברך, ובתפילין דמארי עלמא הפאר שיש אל הקדוש ברוך הוא מן ישראל כדכתיב אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויביך לך וגו' ועוד כתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ אשר הלך אלהים לפדות לו עם לשום לך שם גדולות ונוראות לגרש מפני עמך אשר פדית ממצרים גוים, וזה מורה על הגבורה שנתן השם יתברך להם לגרש גוים, אף כי גבורת השם יתברך עושה זאת הלא נתן בהם גבורה זאת וישראל קבלו אותה. בפרשה שלישית שמע ישראל נגד והנורא שאין ספק כי שמע ישראל שהוא קבלת מלכות שמים שהוא יראתו יתברך, כי מלכות בשר ודם יש לו מורא מלכות ואיך לא מלכות שמים, ולפיכך אחר המורא כתיב ואהבת להדבק בו יתברך ביראה ואהבה, וכנגד זה או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות במופתים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים ככל אשר עשה ה' במצרים לעיניך ונתן לישראל יראתם על כל גוים, אף על גב שהוא יראת הקדוש ברוך הוא מכל מקום הלביש אותם היראה.
פרשה רביעית כנגד הנהגתו יתברך את הנמצאים, וכמו שנזכר בפרשת והיה אם שמוע תשמעו שמנהיג השם יתברך את עולמו להטיב להם כשיעשו הטוב ולהרע להם חס ושלום אם לא יעשו הטוב, וכנגד זה לא ישא פנים ולא יקח שוחד עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה, וזה הוא אמתת הנהגתו יתברך במשפט כמו שזכר עושה משפט יתום ואלמנה והטוב שהוא עושה לגרים ובאין ספק שכל זה לא נזכר רק להורות אמתת הנהגתו.
ולפיכך פרשה רביעית סתומה גם כן, כדי שלא תאמר כי הנהגה שהוא בתחתונים הוא לאחר חס ושלום, מפני שלא ישתתף העליון לתחתונים לכך הפרשה דבוקה וסתומה כי אשר הוא בעליונים הוא בתחתונים והבן זה. וכנגד זה שהפאר של השם יתברך מן ישראל אמר ולתתך עליון על כל גויי הארץ, כי במה שהם עליונים הם אדונים להנהיג כל האומות כרצונם שהכל כפופים תחתיהם ואשר כפוף תחת אחר מקבל ההנהגה ממנו, ודבר זה מבואר מאד. ואף כי למעלה בארנו בענין אחר במקום פרשת תפילין מי שידע ויבין דברים אלו על אמתתם ידע שהכל הוא דרך אחד:
ונתבאר לך מדברי חכמים כי הכבוד של השם יתברך שיוצא לזולתו הוא במה שהשפיע את ישראל בלבד ואליהם נמשך הכל ודי בזה המקום, ויורה זה השם כי המלאכים הם נקראים מלאכים מלשון שלוחים מפני שהם שלוחים לצורך הנמצאים אינם עיקר שיקרא אלהותו יתברך עליהם, אבל ישראל הפך זה שנקראו בנים כי אם הבן הוא משמש אל האב לכבודו, אבל המקום ברוך הוא אינו משמש זולתו לכך שמו יתברך נקרא על ישראל לומר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אמר אנכי ה' אלהי המלאכים.
ולהורות על שישראל יותר במעלה מן המלאכים אמרו במדרש ר' תנחומא ברוך ה' אלהי ישראל אמר הקדוש ברוך הוא לישראל עד שלא בראתי אתכם היו מלאכי השרת מקלסים לפני ואומרים ברוך ה' אלהי ישראל כיון שבא אדם אמרו מלאכים זה שאנו מקלסים בשמו אמר להם הקב"ה לאו גנב הוא בא נח ואמרו מלאכי שרת זה שאנו מקלסים אמר להם לאו שכור הוא בא אברהם ואמרו זהו שמקלסין בו אמר להם גר הוא בא יצחק אמרו לו זהו אמר להם אוהב הוא את אשר אני שונא אותו בא יעקב ואמרו לו זהו אמר להם הן זהו שאמר לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל וגו' וכן הוא אומר ישראל אשר בך אתפאר.
ופירוש זה כי זה אשר היו משבחין בו לומר ברוך ה' אלהי ישראל ראוי שיהיה קדוש מכל, עד כי ראוי שיהיה מתיחס אל מי שנקרא שמו עליו, כי המלאכים באים להקדיש שמו לומר ה' אלהי ישראל, לכך צריך שיהיה קדוש נבדל ואלו דברים כולם ענינים נוטים אל החמרי, כי מה שאכל אדם מן עץ הדעת מורה זה שהיה חסר ולכך לקח מעץ הדעת, וזהו ענין חמרי שהרי החומר הוא חסר ולכך החומר מקבל, כי כל אשר הוא מקבל הוא חסר מה שהוא מקבל, ומכל שכן שנח שהיה שכור שזה ענין הגוף בודאי, וכן אברהם במה שהיה גר והוא פרטי כמו שהיה אברהם אחד פרטי, והדבר מבואר מאד כי הנבדל אין בו ענין פרטי כי הפרטי הוא חלק וזה שייך לחומר שהוא מתחלק, ולפיכך נקרא גר מלשון גרגיר שהוא פרטי, ולפיכך אברהם במה שהיה גר יחידי פרטי לא היה ראוי לו הקילוס הזה להקדיש את שמו לומר עליו ברוך ה' אלהי ישראל, וכן יצחק במה שהיה אוהב את הרשע היה נוטה אחר הרשע שהוא רחוק מן מעלה הנבדלת האלהית כי ראוי שיהיה נבדל מכל דבר גוף, אבל יעקב היה קדוש ונקרא קדוש שנאמר (ישעי' כ"ט) והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו ולפיכך היו המלאכים מקדישים בשם יעקב, והדבר נפלא.
וכן תקנו ג' ברכות ראשונות של י"ח ברכות, ברכה ראשונה מגן אברהם נגד אברהם, שניה מחיה המתים נגד יצחק שחיה מן עקידתו, וכן אמרו ז"ל (פדר"א פל"א) יצחק תיקן מחיה המתים בשעה שירד מן המזבח, יעקב שהיה קדוש תיקן האל הקדוש. ולפיכך היו המלאכים מקלסים ומקדישים את הקדוש ברוך הוא בשם יעקב, ולגודל מעלת קדושתו היה מנצח המלאך שעל זה נקרא ישראל כי שרית עם אלהים, ולקמן יתבאר בעזרת הש"י:
