רציתי לשאול כמובן מבלי הסגרת שמך או פרטיך אלא בצורה כללית האם אתה אורטודוקס שמאמין באמת במה שכתבת לגבי "הוצאת זרע לבטלה"
רציתי לשאול כללית מה הרקע שלך
מצפה לתשובה
- - - -
שלום,
הרקע שלי הוא ללמוד, וזכיתי גם ללמד, בישיבות ליטאיות. ולמדתי גם אצל משגיחים חשובים.
באופן כללי, כמובן שאצל כל אחד אישית זה עולם בפני עצמו, דעתי, ודיברתי על זה הרבה גם עם גדולים ידועים, חסר היום בעולם התורה ההבנה שמרכז עבודת השם היא הנפש, החלק היותר פנימי ועמוק שלה. לנפש יש צרכים טבעיים, וגירויים ורצונות וגעגועים וחלומות ועצבות ושמחה.
הכי קל זה להחליט בשכל שאני מרגיש כמו שכתוב בספרים או נאמר בשיחות מוסר שאני אמור להרגיש, ולפעול בכח לשכנע את עצמי שאני מרגיש כך, וכל מה שלא מתאים לזה לטאטא מתחת לשטיח ולהחניק.
ההחנקה הזו יוצרת הרבה בעיות. אי אפשר להיות ככה בשמחה אמיתית.
החוסר וההרעבה של הנפש בלי להקשיב לה ולכבד אותה ולבדוק באהבה מה קורה איתה גורם שמה שלא מסופק בדרך בריאה ונכונה מקבל אופי של משיכה לנוצץ ולנוח ולסיפוק היצרים, אופי לא בריא ונכון. זה נעשה כאילו משיכה למים גנובים ולמה שאסור וכאילו זה דבר שפל ולא ראוי ומכובד.
נכון שאם נקשיב בכנות למה שקורה אצלנו בפנים נצטרך להיות במדרגה האמיתית שלנו מבחינה רוחנית, שהיא אלף דרגות מתחת למה שמחנכים. אבל אם המציאות שלא כל אחד הוא צדיק כמו הגר"א זו האמת, וצריך להכיר בה ולקבל אותה. לא לפעול בכח ובהחנקה.
מה שכתבתי בהחלט לדעתי הוא דעת ההלכה הצרופה. וכל התלמידי חכמים החשובים שדנתי איתם בזה פחות או יותר מסכימים. הרבה רק סברו שלא כדאי לפרסם את זה. חלק מהם לשם שמיים מחשש שיגרום מכשולים, וחלק כי ידעו שיאבדו את מקומם בציבור. ואולי גם זה לשם שמיים כדי שיוכלו להמשיך להרביץ תורה.
לדעתי אדרבא מצווה לפרסם את זה, כי זה חלק מגישה כללית האם להכיר ולקבל ולפתוח מה שבאמת קורה בעולם הנפשי הפנימי, לתת לזה לגיטימציה, או להמשיך להחביא ולהתבייש ולהסתיר.
בחבורה של מוסר דיברתי עם אברכים על מה מה באמת הנפש מרגישה בפנים, וכדי לנסות לברר את זה דיברנו מה היינו עושים לו הקב"ה היה אומר לנו שיש "בין הזמנים" מקיום מצוות, וכעת הכל מותר. כמעט כולם אמרו שאם באמת מותר הם היו "מתנפלים" על כל בחורה נאה שעוברת ברחוב בלבוש לא צנוע.
בשיחה דומה עם חוזרים בתשובה מתחילים, כמעט כולם לא הביעו שום עניין להתנפל ככה. מדובר באנשים צעירים עדינים ונבונים, שלרובם לא היתה כמעט התנסות עם נשים. ובוודאי לא בדרך של פריצות, אלא אם כן בדרך של קשר רציני ונפשי. היה פשוט להם שקשר שהם רוצים מתחיל קודם מהיכרות ומבסיס נפשי ורק אחר כך מתפתח ליותר.
אני מבין מזה שיש משהו לא בריא מבחינה נפשית בצורת החיים של בני תורה, שלא אמור להיות כך לפי התורה. הנפש לא אמורה להיות כל כך במצוקה ורעב.
בחור מאוד מוכשר ובעל נפש אמר לי, שהוא לא מבין את זה שחילונים עוזרים למישהו זר. הרי אצלם אין מצוות חסד. גם זה מראה על עיוות. חוסר קשר למה שיש בפנים בנפש. הרצון לעזור בא מהנפש, לא צריך חיוב מצוות חסד בשביל זה. והניתוק מההרגשה הזו שיש לבחור בישיבה, ולחילוני נורמלי לא, מעיד על בעיה חמורה.
זה פחות או יותר הרקע שגרם לי לחשוב שאדרבא מצווה לפרסם את התשובה הזו. למרות הבעייתיות כמובן. והכוונה אינה ח"ו לעודד עזיבת התורה אלא להיפך.
כתבתי תשובה גם על דרך הלימוד בישיבות, שנוגעת בעניינים האלה, וגם במאמרים יש מאמר על הנפש הבהמית שעוסק בזה, ומיוסד על שיחות של המשגיח רבי ירוחם הלוי ז"ל ממיר. אם יש לך עניין.
בברכה ובהצלחה
- - - -
- - - -
אי אפשר להתיר פילגש מצד ההלכה. זה נושא ארוך ומורכב.
מבחינה מעשית גם לו יצוייר שמישהו היה חושב שמותר, וכמובן בתנאי ששומרים נידה, ושהיא מיוחדת רק לו ולא זונה, זה מתכון לצרות והסתבכויות קשות ומרות מאוד שכמעט בוודאי יהיו.
מבחינת הגישה, נראה לי מאוד לא נכון לחשוב בכיוונים כאלה.
לדעתי אם אדם רוצה להיות דתי, הוא צריך להבין מה זה ולבחור בזה. זה כרוך קודם כל בגישה רצינית ללימוד, וללמוד ולנסות להבין מה זה תורה, מה זה חיי תורה, מה זה עבודת השם. ואחרי שיש לו מושג במה מדובר הוא צריך לברר עם עצמו מה הבחירה שלו. איזה דרך הוא רוצה בחיים. אם התורה נראית לאדם סתם מגבלות שנואות על מה שהוא באמת רוצה, אז למה הוא בכלל דתי? מה היחס שלו כלפי הקב"ה?
מה זה בעיניו הקב"ה? הוא אוהב את הקב"ה, רוצה להתקרב אליו, או שנראה לו שהקב"ה זה שלטונות מס הכנסה, שכדאי לחיות איתם בשלום אבל לנסות להתחמק עד כמה שאפשר.
אולי הקב"ה יודע מה אתה באמת רוצה? אולי אי אפשר להתחמק ממנו? כי הוא יודע גם את המחשבות הכי נסתרות? לדעתך הוא אוהב אותך וקרוב אליך ומבין אותך ורוצה שיהיה לך טוב באמת, גם בעולם הזה? מה היית משוחח איתו ומסביר לו אם היית מרגיש שהוא מבין וקרוב ואוהב באמת ויודע את כל המחשבות הכי צנועות ואינטימיות שלך ולא מתייחס בביקורת ועויינות וכעס, אלא באהבה והקשבה והבנה ורצון אמיתי לעזור. נניח שהוא כמו חבר קרוב וטוב שמבין ואפשר לספר לו הכל. מה אתה חושב שהוא היה עונה? מה הוא היה באמת רוצה? שתחשוב שהוא כועס וקנאי ואין לו פשרות והבנה והוא רק רוצה לשרוף אותך בגיהנום כמה שיותר מהר? אולי הוא מתייחס אליך כמו אל בן שלו ורוצה שתאהב אותו.
המצב ברור שיש כאן סתירה בין האמונה לבין מה שאתה מרגיש שאתה מחפש בחיים. אתה בעצם רוצה אוויר וסיפוק מה שהנפש רוצה וצריכה, אולי בצדק. זה הטבע שלה. הקב"ה הוא שברא אותה כזו. לא כל צורך נפשי הוא בהכרח יצר הרע. אולי הוא גם יודע את זה?
והדת כמו שאתה תופש אותה מנתגשת עם זה.
לפני שפותרים את ההתנגשות עם פתרונות מעוותים כמו פילגש, אולי כדאי לעשות עבודת בירור רצינית בנושא. לחשוב ללמוד, לגבש דעה, לבחור. זה נוגע לכל הדרך של אדם בחיים. להשאיר את המצב כמו שהוא ולקחת פילגש לא יפתור כלום. תוך זמן קצר התחושה של מחנק תחזור. כי זה בא ממקום יותר עמוק. של חוסר בהירות מה הדרך שלך. פילגש לא תהפוך את החיים שלך לנעימים והרמוניים ונטולי סתירות ושמחים וחופשיים וכנים ומתאימים למי שאתה באמת. שזה בערך הצורה של חיי תורה כמו שאמורים להיות.
יש כאן גם מצב מאוד לא חיובי שאתה מרגיש חוסר הערכה עצמית. אתה מאמין שצריך להיות תלמיד חכם שכל חייו הם עבודת השם, תורה ומצוות, ואז אתה טוב ומכובד ויש לך ערך, ואתה מרגיש שאתה לא כזה באמת מבפנים, וכאילו מצטייר לך שאתה איזו ברייה שפלה שהחיים שלה הם בדיעבד, לגנוב בסתר כל מיני "ממתקים" כמו ילד רע. לדעתי זו לא דרך לחיות. אדם צריך להכיר מי הוא ומה הוא רוצה ואילו כוחות פועלים בנפש שלו, ולראות באיזה דרך הוא הולך לכתחילה מתוך בחירה וכבוד עצמי.
שמעתי פעם בחור שצעק על ההורים שלו, זה מי שאני. עובדה. עכשיו תתמודדו עם זה. מה יקרה אם תאמר ככה לקב"ה? נראה לך שהוא לא יכול לשמוע דבר כזה? שהוא פשוט ימחק אותך ולא יתמודד?
אולי אדם שיש לו צרכים של הנפש שהוא לא יכול לוותר עליהם זה לא מכריח שהוא שפל וחסר ערך. אולי הקב"ה מכיר בזה ואוהב אותו גם ככה. אז אולי זה אומר שאפשר למצוא דרך של לחיות מתוך התקרבות ואהבה לקב"ה בלי שזה יגרום למחנק? אין לי מרשם לדרך כזו. לחפש אותה זו עבודה גדולה ורצינית וארוכה. אבל החיים אולי חשובים ושווים את ההשקעה הזו. ולא לחפש כיבוי שריפות כל הזמן בדמות פתרונות מהסוג של פילגש.
אם אתה מרגיש שאתה פשוט שונא את הדת ואת כל מה שכרוך, ולא מדבר אליך שום דבר ממנה ולא שום נסיון לחשוב על הקב"ה כמשהו חי ומציאותי ולא בהכרח נוקשה ואכזרי, אז אולי אתה בכלל לא דתי. אז מה הטעם לשמור על חזות דתית חיצונית שקרית. לך זה הרסני ומאמלל, ולמי זה כן עושה טוב? הקב"ה לא צריך הצגות. הוא לא מנהל בית ספר או ראש ישיבה. אני לא אומר לך להפסיק להיות דתי. רק שלדעתי אלה דברים שאדם צריך לחשוב עליהם ברצינות ואמיתיות עם עצמו. כמו שכתוב במסילת ישרים שצריך לעצור ולחשוב ולהחליט על דרך מתוך מחשבה ובחירה, ולא להיות כסוס שוטף במרוצה.
הרבה הצלחה
- - - -
[השואל שאל לגבי חוברת שהתפרסמה שמתירה לצאת בגילוי ראש על פי דברי הרב משאש, ולגבי זה כתבתי לו]
יש כללים בהלכה, גם אם ייראה לי שכל הדברים בחוברת מדוייקים ונכונים, לא אני ולא בעל החוברת ולא מליון כמונו וגם לא הרב משאש יכולים לחלוק על פסק של השולחן ערוך שמוסכם על גדולי הפוסקים. ומלבד זאת נראה לי שהוא לא צודק בטענה העיקרית, כי הטעמים של מה נחשב ניוול ומה נחשב נוי, הם רק טעמים לדין, אבל אינם גדרים הלכתיים בו ואי אפשר לקבוע את ההלכה על פיהם.
מה שכתבתי על הוצאת זרע, לא אמרתי שהשולחן ערוך לא צודק. רק כתבתי שיש גורם נוסף, שנכון רק למציאות שלנו, של פטור מסיבת אונס. אבל לומר שהשולחן ערוך לא צודק אין לזה שום תוקף מבחינה הלכתית.
מה שכן בוודאי מבחינת הלכה מותר בהיתר גמור ו"חלק" כל פיאה, גם פיאה טבעית יפה שלא רואים הבדל. ומה שעושים תעמולה נגד פיאות אין לזה יסוד בהלכה.
אם בכלל רוצים לקיים הלכה אין תחליף לקצת ללמוד. יש היום ספרים יותר קלים מהמשנה ברורה, ובנושאים שמכבידים, אפשר ללמוד ולראות מה הוא מעיקר הדין ומה הוא רק חומרא.
- - - -
- - - -
לגבי הרבנים אני מסכים איתך. זה לא ממש משנה חומרה מסויימת זו או אחרת. העיקר זה הגישה.
למשל אם מגיע למישהו מכתב מהשלטונות, ומצווים עליו בחומרה לקום כל שעתיים בלילה, ולהתעסק כל היום בצואה וטרדות ועול כספי. האדם ירגיש שהוא שונא את זה וקשה וכבד ומחניק.
אבל אם זוג חיכו הרבה זמן לילד, ונולד תינוק מתוק וחמוד, אז אי אפשר לישון בלילה ומחליפים חיתולים ויש הרבה טרדות והוצאות. אבל הכל הוא בשמחה ובהנאה ואור וטוב ואומרים תודה כל הזמן. ולא מרגישים שזה עונש.
ככה גם בגישה לתורה יש את שתי הדרכים האלה. ויש הרבה רבנים שמשדרים את הגישה הראשונה, גם אם במילים הם כמובן ידברו על שמחה ולא לקחת כבד ומחניק ולא לפחד, וכיו"ב, מכל מקום האווירה שהם יוצרים אינה כזו.
גם לגבי תינוק שנולד להם יש שלוקחים קשה וכבד ויש שמקבלים בשמחה ובקלות. ועבודת השם כתוב בכמה מקומות ופסוקים שצריכה להיות קלה וטבעית בלי כובד.
האמת שהתלמידי חכמים האמיתיים הגדולים שיש בהם דעת תורה הם לא ככה. אבל הם לא דרשנים ולא כותבים עלונים ועושים סמינרים. אלא יושבים צנועים בד' אמות עם מעט תלמידים קרובים. ולא שומעים אותם.
לגבי כיסוי הראש, לא מצאתי במאמר ששלחת שלפי השולחן ערוך הוא מדרבנן.
בשולחן ערוך באבן העזר סימן כ"א ובבית יוסף שם לא נכנס לשאלה אם זה מדרבנן או לא ורק ציין לסוגיה בכתובות.
כתבתי בברכות ל"ג ב', ואני מעתיק לכאן:
"יש להבין, הגמרא הביאה ברייתא שהמאריך בתפילתו אין תפילתו חוזרת ריקם.
והקשתה על זה מברייתא אחרת שהמאריך בתפילתו מגיע לידי כאב לב מרוב תוחלת.
ולכאורה אין זה קשה כלל, שבאמת להאריך בתפילה הוא מאמץ נפשי, ונכאב ליבו, ואין זה סותר לכך שאין תפילתו חוזרת ריקם.
מה הסתירה בין שמגיע לידי כאב לב, לבין שתפילתו לא תחזור ריקם?
לעניות דעתי כתוב כאן יסוד גדול ונורא בכל עבודת השם, אולי בזמננו היסוד החשוב ביותר.
כל עבודה שמביאה לידי הרגשה של חסרון, כאב נפשי, עצבות, וכיו"ב, היא לא עבודת השם כלל.
ידוע משלו של המגיד מדובנא על הפסוק, "ולא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל", שסוחר יהלומים שלח נערו להביא את המזוודה שלו מהרכבת, וראה שהוא מגיע מיוגע מהכובד, ואמר לו, הבאת מזוודה אחרת, אין זו המזוודה שלי, שיש בה יהלומים והיא קלה למשא.
המשגיח יחזקאל לוינשטיין זצ"ל אמר דבר נורא, שייתכן שבן תורה ירא שמיים יעבוד כל ימיו את הקב"ה, ויקפיד על קלה כבחמורה, ובסוף ימיו כשיגיע לשמיים יתברר לו שעבד אל אחר, אע"פ שאמר את שם השם, הוא רק קרא לאל האחר בשם אלוהים חיים. עיין בשיחותיו שייסד כן מהקדמונים.
זהו משלו של המגיד, והוא נוקב עד התהום.
אם מגיע לידי כאב לב זה מוכיח שלא לקב"ה האמיתי התפלל אלא לאל אחר, ולא ייתכן שתפילתו תתקבל, ולכן שואלת הגמרא שיש סתירה בין הברייתא שמגיע לכאב לב לבין הברייתא שתפילתו מתקבלת"- - - -
באופן כללי רואים מהגמרא והראשונים, שהגישה הנכונה להלכה היא לא להחמיר שום חומרא בכלל. חומרות נועדו רק לצדיקי עליון וגדולי תורה שיודעים בדיוק למה הם מחמירים, והחומרות שלהם מדוייקות בהתאם למדרגה שלהם. לאדם רגיל חומרא היא רק מעשה שלילי. רואים את זה אפילו מהאמוראים בגמרא, שהיו במדריגות לאין שיעור מעל כל מי שאנחנו שומעים עליהם סיפורי צדיקים, ששמואל אמר שהוא לא מחמיר בחומרא שהחמיר אבא שלו כי הוא לא במדריגה מספיק גבוהה לזה. ובכלל הם תמיד נהגו בדיוק לפי הדין עד הקצה שלו בלי שום חומרא. כי במקום שיש להחמיר כבר קבעו את זה כהלכה מדרבנן. ומה שלא נקבע מעיקר הדין כהלכה, זה אומר ששיקול הדעת של חז"ל שזה צריך להיות מותר. ואין שום טעם לנסות להיות יותר חכמים וצדיקים מהם. אם היה יותר טוב לא לעשות ככה מאשר כן לעשות ככה, הם היו אוסרים את זה בדין מדרבנן. יש שני גדרים של הלכות בתורה, מדאורייתא ומדרבנן. אין גדר של מחומרא. רק בספק כשאין הכרעה בין שתי דעות באיסור תורה אומרים ספקו לחומרא. ובמקרים האלה זה כבר נעשה פסק הלכה ולא "חומרא".
לדוגמה אבא שאמר לבנו ללבוש סוודר כי קצת קריר. אחר כך הוא רואה את בנו עם עשרה מעילים זה על גבי זה ואינו יכול לזוז, והבן אומר לו, אבא, החמרתי. ככה אנחנו נראים...
בחזון איש כתב שיש לחז"ל תמיד שיקול דעת לא לאסור פחות מדי, אבל גם לא יותר מדי. ובחכמתם קבעו את קו האמצע. ולעשות דברים אחרים אינו רצון השם ואינו עבודת השם אלא עיוות של התורה, והוצאתה מגדר תורת חיים שניתנה מפי אלוהים חיים.
מה שיש סיפורים על אדמורים וצדיקים ורבנים שהחמירו, זהו עניין פרטי שלהם במדרגות עבודת השם שלהם, והם ידעו מה הם עושים בינם לבין עצמם, ואין שום טעם לנסות לחקות אותם בלי להבין את העולם הפנימי שלהם ואת המדרגות שלהם. אפילו תלמדייהם הקרובים לא העתיקו מהם את החומרות. שמעתי בעצמי שתלמידים של החזון איש ושל הרב מבריסק שאמרו שלא עלה על דעת התלמידים הקרובים להחמיר כמו הרב. שזה היה נחשב חוצפה כאילו אתה מחזיק שאתה גדול וקדוש כמוהו. ואותן חומרות היום כל אברך ובחור עושה ועם הזמן שוכח שזה לא מן הדין וכבר מתנהג כאילו מעיקר הדין כך.
- - -
מתוך התכתבות עם מגיב אחר, בעניין אחר:
לגבי עיקר הדברים, כמו שבמבנה הגוף יש חסונים ובריאים, ויש חולניים וחלושים, גם בנפש הוא כך. הרושם שלי שאתה חזק במיוחד מבחינה נפשית וגם מבחינת האמונה. הדברים שלי לא מכוונים לאנשים כמוך, אתה לא צריך לחפש קולות ואדרבא לך בכחך זה ותגדיל חיילים לתורה. ומן הסתם אתה יכול להשפיע גם על אחרים כח וחיזוק ואני מקווה שתראה ברכה גדולה בזה.
רק בעניין זה אם יורשה לי להעיר לא בבחינת ביקורת חלילה רק בבחינת חומר למחשבה.
משה רבינו נבחר אחרי שנבדק בצאן. הוא ראה גדי עייף וצמא וריחם עליו ונשא אותו על כתפיו עד הבאר. הוא לא נתן לו מכה באחוריו ואמר לו "אין לא יכול, יש רק לא רוצה", וכיו"ב, אלא ראה את החולשה שלו וחמל עליו והתייחס אליו לפי חולשתו ורכותו, ולא השווה אותו לתיישים החזקים.
כשבאו למצריים אמרו שהם רועי צאן, וברמב"ם כתב שדרך אבותינו הוא להיות רועי צאן, והבל היה רועה צאן וקין איש אדמה.
בעבודת האדמה האדם נאבק מול האדמה, מנסה לחרוש אדמה קשה, לבקע אותה, ומה שלא הולך בכח הולך בעוד יותר כח. רועה צאן לא מתייחס כך לצאן.
יעקב אמר לעשיו: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן". דווקא בזה הוא הדגיש את עומק ההבדל בינו לבין עשיו שהוא משורש קין איש האדמה, שעובד עם כח, שאין לו את הרגישות הזו לחלשים.
רועה צאן צריך להיות רגיש וקשוב לחלשים ולא ללחוץ עליהם מעבר לכוחם כפי חולשתם, ללכת איתם לפי כוחם בהרבה חמלה. הענווה וההקשבה היא מעלה יותר ביחס למי שמתחתיך במדרגה מאשר בהתבטלות למי שמעליך.
מנקודת מבט כזו, אולי תוכל לראות שגם אם מה שכתבתי לפי המדרגה שאתה אוחז בה, לפי הכוחות שלך, הוא מיותר ומחליש ולא מוצדק, אבל יש אחרים שאין להם כוחות כאלה, יש חלשים ועייפים וחולניים. ואולי להם כן יש צורך בזוית ראייה כזו. כדי שלא יהיה מצב של "ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן".
יעקב הוליך אותם לאט לאט לפי הכח של הכי חלשים, והחזקים בטח סבלו מהאיטיות הזו. אבל הסבל הזה הוא התיקון והשלמות שלהם. לקבל את העול של החולשה של האחרים, לא להאיץ בחלשים להגיע לקצב שלך, אלא לשאת את חולשתם על הכתף שלך.
תיארתי לך בחורים שניסו להתמודד ולא היו חזקים דיים ונשברו ונפלו. כאלה שהלחץ היה קשה מדי עבורם. אולי אליך התיאור הזה לא מדבר כי אתה לא מאלה שנשברים ונופלים, אתה מסוגל לעמוד בקושי. מה שאני מנסה לומר זו הפתיחות לראות שלא כולם כמוך. שיש מצבים אחרים.
כתוב "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל", לנשים אמירה רכה ולגברים דברים קשים כגידים. התורה התאימה את רמת הדרישה והקושי לפי החוזק של מי ששומע. החלוקה לגברים ונשים היא כללית ומלמדת את הגישה, וגם בין גבר לגבר יש אחד שהוא יותר "גבר", ויש אחד שהוא פחות. ולומדים מכאן שלמי שחזק יותר מצפים ממנו ליותר וכלפיו נאמרת התורה בדרך של דברים קשים כגידים יותר. ומי שרך יותר כלפיו התורה נאמרת באמירה רכה יותר.
כל אחד התיקון שלו זה דווקא הצד ההפוך מהטבע שלו. מי שרך וחלש צריך להשתדל להיות חזק יותר. אבל זהו עבודה שלו וצריכה לבוא ממנו ולא שידפקו עליו מבחוץ. ומי שחזק יותר אולי צריך דווקא ללמוד להיפתח להקשיב ולחמול על החולשה והרכות. שבאחרים, ושבתוך עצמו גם.
יכול להיות שאתה מתאים וראוי להיות מנהיג ומוביל ומחזק, אבל אולי מחשבה גם על הצד הזה תביא ליתר שלמות בדרכך.
אני לא יודע אם אתה נשוי זמן ארוך. הרבה פעמים העמל על בנייה והעמקה של שלום הבית לאורך שנים ובהתמודדות עם מצבים וקשיים מפתח את הצד הזה. לבניית שלום בית שעומד במבחנים ורק מעמיק מהם, צריך ללמוד לא רק להקשיב ולחמול על הרכות של האשה, אלא גם לתת לה לראות ולהכיר את המקום של חולשה ורכות באיש שלה.
לפי זה אולי יובן לך יותר הסיפור על הרב אלישיב. התשובה שלו לא נאמרה אליך ולכן לא מובנת לך. אם אתה היית שואל אותו אותה שאלה ייתכן מאוד שהוא היה עונה לך כמו שהרב אליהו ענה לך. ואולי אם אברך מעורער היה שואל את הרב אליהו הוא היה עונה לו כמו הרב אלישיב. כי התשובה היא לפי השואל.
כל טוב והרבה הצלחה בכל.
