רמב"ם הלכות שכירות פרק ג' הלכה ב':
"המעביר חבית ממקום למקום בשכר ונשברה דין תורה הוא שישלם שאין זה אונס גדול והרי השבירה כגניבה ואבידה שהוא חייב בהן וכו'" עד כאן לשונו.
ובטור סי' ש"ד פסק ז"ל "המעביר חבית ממקום למקום ונתקל בדרך ישרה ונשבר החבית הוי פשיעה וחייב אפילו אם הוא שומר חנם וכו' ואם נתקל במקום מדרון לא הוי פושע ודומה לגנבה ואבדה וכו' עכ"ל.
והנה הרמב"ם לא חילק בין מקום מדרון לדרך ישרה, וכתב בסתמא דחשוב כגנבה ואבידה, וא"כ הרי שומר חינם פטור כדין גנבה ואבידה, והטור חילק בין מקום מדרון לדרך ישרה, דבדרך ישרה הויא פשיעה וחייב.
ופלוגתתם היא מהא דאיתא בב"מ דף פ"ב ב' פלוגתא דר"י ור"א, דר"י סובר דנתקל לאו פושע הוא ושומר חינם פטור, ור"א סובר דחלוק בשומר חינם בין מקום מדרון לדרך ישרה, דבדרך ישרה חייב גם שומר חינם, וע"כ הרמב"ם פסק כר"י דבכל גווני פטור, והטור פסק כר"א דמחלק בין מקום מדרון לדרך ישרה.
אלא דצ"ע על הטור, דהרי איהו גופיה פסק בסי' תי"ב דנתקל לאו פושע, ולא חילק שם כלל בין מקום מדרון לדרך ישרה, ואיך פסק הכא דבדרך ישרה הויא פשיעה וחייב, וצ"ע.
ונראה לומר ופשוט, דהא דפסק דבדרך ישרה חייב, לאו משום דהוי פושע גמור, אלא משום דאדם מועד לעולם אפילו באונס, ועל כן גם נתקל חייב, אף דלא הוי פושע.
וא"כ לא שייך זאת אלא באדם המזיק, מה שאין כן בבור ושאר נזקין, דגבייהו ליתא להך דינא דשוגג ואונס, שפיר אמרינן דכיון דנתקל לאו פושע הוא פטור.
ואע"ג דאיירינן הכא לענין עשיית המזיק מה שעשה האדם, מכל מקום גם על זה ליתא להך דינא דאדם מועד לעולם, וכמבואר בב"ק דף ס' א' דהיכא דנתלבתה על ידו ברוח שאינה מצויה פטור על האש, והרי להדיא מבואר לעיל בדף כ"ז דאדם מועד לעולם וחייב אפילו בנפל ברוח שאינה מצויה, הרי להדיא דגם על עשיית המזיק שעושה האדם גם כן ליתא להך דינא דאדם מועד לעולם, ועל כן שפיר פטור בנתקל משום בור, משום הך טעמא דנתקל לאו פושע הוא.
אלא דקשה מהא דאיתא בטור סי' תי"ג בשני קדרין שהיו מהלכין זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון דאם לא היה להראשון פנאי לעמוד או להזהיר פטור משום דנתקל לאו פושע, ולא מחלק בין מקום מדרון לדרך ישרה דבדרך ישרה יהא חייב, כדמחלק הכא במעביר חבית, וצ"ע.
אכן עיין שם בטור שהביא מחלוקת הראשונים, היכא דהיה לו פנאי לעמוד ולהזהיר, דאז הרי הראשון חייב, אם חיובו הוא משום אדם המזיק או משום בור, וא"כ לפי דעת הראשונים דחיובו משום בור ניחא מה דלא חילק הטור אליבייהו בין מקום מדרון לדרך ישרה, וכמו שכתבנו לעיל דלענין חיוב בור דליכא ביה הך דינא דאדם מועד לעולם גם הטור מודה דפטור, אכן לפי דעת הראשונים שהביא הטור דחיובו משום אדם המזיק, א"כ הרי צ"ע מה דלא חילק הטור אליבייהו בין מקום מדרון לדרך ישרה, דבדרך ישרה היה לו להתחייב משום הך דינא דאדם מועד לעולם.
וגם דהרי הא דסבירא להו להנך ראשונים דחיובו משום בור, הא הוי משום דס"ל נתקל לאו פושע הוא, ואין לחייבו על עצם הנפילה משום אדם המזיק, ועל חיובו משום שהיה לו לעמוד בזה הוא דס"ל דחיובו משם בור, אבל הא מיהא דאם נוכל לחייבו על עצם הנפילה בזה לכולי עלמא יתחייב משום אדם המזיק, וא"כ הרי עוד יותר קשה לפי זה דליתחייב בדרך ישרה על עצם הנפילה גופה משום אדם המזיק, ומדינא דאדם מועד לעולם, וגם דליתחייב גם בלא היה לו פנאי לעמוד או להזהיר על עצם הנפילה גופה, וצ"ע.
והנראה לומר לפי מה דאיתא בב"ק דף מ"ח א' דשניהם ברשות אם הוזקו זה בזה פטורין, ואם הזיקו זה את זה חייבין, ולא מיחייבי בהוזקו אלא בשהיו שלא ברשות.
והנה בהך דינא דברשות ושלא ברשות הרי לא מצינו כלל דאחרי דאדם מועד לעולם לכן גם באונס יחשב שלא ברשות, ופשוט דדוקא היכא דהנזק מזומן ברוח מצויה אז מקרי שלא ברשות, משא"כ היכא דברוח מצויה אין הנזק מזומן הוי ברשות.
ולפי זה הרי ניחא שפיר מה דראשון פטור בנזקי שני משום דנתקל לאו פושע הוא, ולא איכפת לן מה דהוי אדם המזיק, דחייב על אונס, דבאמת הרי הוי התם הוזקו זה בזה, דהרי השני הוזק בהראשון, ולא נוכל לחייבו אלא משום דהראשון היה שלא ברשות, וכיון דלענין שיהיה ברשות בעינן רק שלא יהא פושע, וא"כ כיון דנתקל לאו פושע הוא, א"כ הוי ליה ברשות דפטור, משא"כ במעביר חבית ממקום למקום, דהתם הוי הזיקו זה את זה, ובאדם המזיק הרי קי"ל דגם באונס חייב, ועל כן שפיר כתב הטור דבדרך ישרה חייב, דאף דנתקל לאו פושע, מ"מ הרי הוא אדם המזיק, וכמו שכתבנו.
והנה הרמב"ם בפ"ו מהל' חובל ומזיק הל"ג פסק דשניהם ברשות פטורים גם בהיזקו זה את זה, והרי כיון דהעביר החבית ברשות הבעלים, א"כ הא הוי כשניהם ברשות דפטורין אם הזיקו זה את זה, ושוה ממש להך דשני קדרין דלכו"ע פטור שם בלא היה לו פנאי לעמוד ולהזהיר, גם בדרך ישרה, וכדהבאנו מדברי הטור, וממילא דהוא הדין הכא גבי מעביר חבית ממקום למקום גם כן פטור בכל גווני, כיון דאליביה ליכא החילוק בין הוזקו זה בזה להזיקו זה את זה, וזהו שפסק דבכל גווני פטור, משום דלטעמיה אזיל, וכמו שנתבאר.
"המעביר חבית ממקום למקום בשכר ונשברה דין תורה הוא שישלם שאין זה אונס גדול והרי השבירה כגניבה ואבידה שהוא חייב בהן וכו'" עד כאן לשונו.
ובטור סי' ש"ד פסק ז"ל "המעביר חבית ממקום למקום ונתקל בדרך ישרה ונשבר החבית הוי פשיעה וחייב אפילו אם הוא שומר חנם וכו' ואם נתקל במקום מדרון לא הוי פושע ודומה לגנבה ואבדה וכו' עכ"ל.
והנה הרמב"ם לא חילק בין מקום מדרון לדרך ישרה, וכתב בסתמא דחשוב כגנבה ואבידה, וא"כ הרי שומר חינם פטור כדין גנבה ואבידה, והטור חילק בין מקום מדרון לדרך ישרה, דבדרך ישרה הויא פשיעה וחייב.
ופלוגתתם היא מהא דאיתא בב"מ דף פ"ב ב' פלוגתא דר"י ור"א, דר"י סובר דנתקל לאו פושע הוא ושומר חינם פטור, ור"א סובר דחלוק בשומר חינם בין מקום מדרון לדרך ישרה, דבדרך ישרה חייב גם שומר חינם, וע"כ הרמב"ם פסק כר"י דבכל גווני פטור, והטור פסק כר"א דמחלק בין מקום מדרון לדרך ישרה.
אלא דצ"ע על הטור, דהרי איהו גופיה פסק בסי' תי"ב דנתקל לאו פושע, ולא חילק שם כלל בין מקום מדרון לדרך ישרה, ואיך פסק הכא דבדרך ישרה הויא פשיעה וחייב, וצ"ע.
ונראה לומר ופשוט, דהא דפסק דבדרך ישרה חייב, לאו משום דהוי פושע גמור, אלא משום דאדם מועד לעולם אפילו באונס, ועל כן גם נתקל חייב, אף דלא הוי פושע.
וא"כ לא שייך זאת אלא באדם המזיק, מה שאין כן בבור ושאר נזקין, דגבייהו ליתא להך דינא דשוגג ואונס, שפיר אמרינן דכיון דנתקל לאו פושע הוא פטור.
ואע"ג דאיירינן הכא לענין עשיית המזיק מה שעשה האדם, מכל מקום גם על זה ליתא להך דינא דאדם מועד לעולם, וכמבואר בב"ק דף ס' א' דהיכא דנתלבתה על ידו ברוח שאינה מצויה פטור על האש, והרי להדיא מבואר לעיל בדף כ"ז דאדם מועד לעולם וחייב אפילו בנפל ברוח שאינה מצויה, הרי להדיא דגם על עשיית המזיק שעושה האדם גם כן ליתא להך דינא דאדם מועד לעולם, ועל כן שפיר פטור בנתקל משום בור, משום הך טעמא דנתקל לאו פושע הוא.
אלא דקשה מהא דאיתא בטור סי' תי"ג בשני קדרין שהיו מהלכין זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון דאם לא היה להראשון פנאי לעמוד או להזהיר פטור משום דנתקל לאו פושע, ולא מחלק בין מקום מדרון לדרך ישרה דבדרך ישרה יהא חייב, כדמחלק הכא במעביר חבית, וצ"ע.
אכן עיין שם בטור שהביא מחלוקת הראשונים, היכא דהיה לו פנאי לעמוד ולהזהיר, דאז הרי הראשון חייב, אם חיובו הוא משום אדם המזיק או משום בור, וא"כ לפי דעת הראשונים דחיובו משום בור ניחא מה דלא חילק הטור אליבייהו בין מקום מדרון לדרך ישרה, וכמו שכתבנו לעיל דלענין חיוב בור דליכא ביה הך דינא דאדם מועד לעולם גם הטור מודה דפטור, אכן לפי דעת הראשונים שהביא הטור דחיובו משום אדם המזיק, א"כ הרי צ"ע מה דלא חילק הטור אליבייהו בין מקום מדרון לדרך ישרה, דבדרך ישרה היה לו להתחייב משום הך דינא דאדם מועד לעולם.
וגם דהרי הא דסבירא להו להנך ראשונים דחיובו משום בור, הא הוי משום דס"ל נתקל לאו פושע הוא, ואין לחייבו על עצם הנפילה משום אדם המזיק, ועל חיובו משום שהיה לו לעמוד בזה הוא דס"ל דחיובו משם בור, אבל הא מיהא דאם נוכל לחייבו על עצם הנפילה בזה לכולי עלמא יתחייב משום אדם המזיק, וא"כ הרי עוד יותר קשה לפי זה דליתחייב בדרך ישרה על עצם הנפילה גופה משום אדם המזיק, ומדינא דאדם מועד לעולם, וגם דליתחייב גם בלא היה לו פנאי לעמוד או להזהיר על עצם הנפילה גופה, וצ"ע.
והנראה לומר לפי מה דאיתא בב"ק דף מ"ח א' דשניהם ברשות אם הוזקו זה בזה פטורין, ואם הזיקו זה את זה חייבין, ולא מיחייבי בהוזקו אלא בשהיו שלא ברשות.
והנה בהך דינא דברשות ושלא ברשות הרי לא מצינו כלל דאחרי דאדם מועד לעולם לכן גם באונס יחשב שלא ברשות, ופשוט דדוקא היכא דהנזק מזומן ברוח מצויה אז מקרי שלא ברשות, משא"כ היכא דברוח מצויה אין הנזק מזומן הוי ברשות.
ולפי זה הרי ניחא שפיר מה דראשון פטור בנזקי שני משום דנתקל לאו פושע הוא, ולא איכפת לן מה דהוי אדם המזיק, דחייב על אונס, דבאמת הרי הוי התם הוזקו זה בזה, דהרי השני הוזק בהראשון, ולא נוכל לחייבו אלא משום דהראשון היה שלא ברשות, וכיון דלענין שיהיה ברשות בעינן רק שלא יהא פושע, וא"כ כיון דנתקל לאו פושע הוא, א"כ הוי ליה ברשות דפטור, משא"כ במעביר חבית ממקום למקום, דהתם הוי הזיקו זה את זה, ובאדם המזיק הרי קי"ל דגם באונס חייב, ועל כן שפיר כתב הטור דבדרך ישרה חייב, דאף דנתקל לאו פושע, מ"מ הרי הוא אדם המזיק, וכמו שכתבנו.
והנה הרמב"ם בפ"ו מהל' חובל ומזיק הל"ג פסק דשניהם ברשות פטורים גם בהיזקו זה את זה, והרי כיון דהעביר החבית ברשות הבעלים, א"כ הא הוי כשניהם ברשות דפטורין אם הזיקו זה את זה, ושוה ממש להך דשני קדרין דלכו"ע פטור שם בלא היה לו פנאי לעמוד ולהזהיר, גם בדרך ישרה, וכדהבאנו מדברי הטור, וממילא דהוא הדין הכא גבי מעביר חבית ממקום למקום גם כן פטור בכל גווני, כיון דאליביה ליכא החילוק בין הוזקו זה בזה להזיקו זה את זה, וזהו שפסק דבכל גווני פטור, משום דלטעמיה אזיל, וכמו שנתבאר.
