קז. דבי מריון בריה דרבין כי הוו נפיצי כיתנא הוה אזלא דקתא ומזקא אינשי אתו לקמיה דרבינא אמר להו כי אמרי' מודי רבי יוסי בגיריה הני מילי דקא אזלא מכוחו הכא זיקא הוא דקא ממטי לה. מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא מזורה את גורנו ורוח מסיעתו. דמחייב גבי שבת, אלמא כמאן דאזלא מכחו דמי, אמאי מיחייב, והא כתיב (ויקרא ד,כז) בעשותה אחת מכל מצות, כולה ולא מקצתה (שבת צב ב), הכא נמי כמאן דאזלא מכחו דמי. אמרוה קמי דמרימר אמר להו היינו זורה ורוח מסייעתו. ולרבינא מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק דחייב ואע"ג דמסייע ליה זיקא למיזל, דאי מכחו ותו לא מאי קמ"ל. התם ניחא ליה דליזיל דלא לדלקיה לחנותיה, הכא לא ניחא ליה דאזלא. אלא ניחא ליה דתינח אארעא דצריך לה לכמה מילי, ולא חייש דילמא הדרה ומיערבא בהדי כיתנא דנפיץ, דהא בידים נקיט ליה ונפיץ ונפלה דקתא ארעא ומכי נפלה תו לא הדרה. וקי"ל כמר ב"ר אשי, חדא דקימא לן בכוליה תלמודין כותיה לבר ממיפך שבועה וחיוריה. ועוד דהא אמימר קאי כותיה. ועוד דקי"ל גבי סולם (לעיל כב ב) דמודה ר' יוסי בגיריה ובגרמא דגיריה, והאי נמי גרמא דגיריה הוא:
ואי קשיא לך אימור דאמרינן מודי רבי יוסי בגרמא דגיריה, הני מילי לענין איסורא, דכיון דגרמא בנזיקין אסור מצי לעכוביה עליה דלא ליגרום ליה היזיקא, אבל לענין תשלומין פטור כדאמרינן בהדיא גבי סולם (לעיל כב ב) והא גרמא הוא וגרמא בנזיקין פטור אמר רב טובי בר מתנה זאת אומרת גרמא בנזקין אסור, מדקאמרי' אסור ולא קאמרי' חייב ש"מ דקושיין אליבא דהלכתא הוא דגרמא בנזקין פטור, ולכתחלה הוא דאסור למעבד ואמטול הכי מצי מעכיב אבל חיובא ליכא. תדע דגרסי' בפרק הכונס צאן לדיר (ב"ק ס א) ת"ר ליבה וליבתו הרוח אם יש בלבויו כדי ללבות חייב ואם לאו פטור, ומאי שנא מזורה ורוח מסיעתו, הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא הוא וגרמא בנזיקין פטור, דשמעת מינה בהדיא דזורה ורוח מסיעתו גופיה לא מחייב עליה אלא לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה והא אתעבידא מחשבתו, אבל לענין נזקין פטור. וכי תימא האי דקא מקשינן הכא מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו וקא מקשינן בה היינו זורה ורוח מסייעתו, לאו לענין חיוב תשלומין קא מיירי אלא לענין חיוב הרחקה קא מיירי, אבל לענין תשלומין אפי' מר בר רב אשי מודי דפטור, הא מדקא מקשינן עליה דרבינא מגץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק חייב מכלל דלטעמיה דמר בר רב אשי מיחייב ליה נמי תשלומין, דאי ס"ד אפי' למר בר רב אשי נמי פטור, אי הכי מאי שנא דקא מקשינן מינה עליה דרבינא לחודיה, אפילו דמר בר רב אשי נמי תיקשי לן. וכי תימא היינו טעמא דלא קא מקשינן מינה אלא לרבינא משום דמר בר רב אשי לא איירי לענין תשלומין כלל אלא לחיוביה לרחוקי הוא דקאתי ואלו רבינא כיון דפטר ליה מחיוב הרחקה כל שכן דפטר ליה מתשלומין, ממאי, ודילמא כי קא פטר ליה רבינא מחיוב (הרי) הרחקה ואם הזיק משלם מה שהזיק, מידי דהוה אכל [מי] (מ)שנתנו לו חכמים רשות דקי"ל דאם הזיק משלם מה שהזיק, ואלו לרבינא פטור. ותו כיון דמזורה ורוח מסיעתו קא דייק לה על כרחיך כי היכי דהתם חייב הכא נמי חייב:
אלא מסתברא דכי אמרינן גרמא בנזקין פטור הני מילי היכא דלא גרים בעשית הנזק עצמו אלא להמציא את הדבר המזיק, שלא נעשה הדבר המזיק מכחו לבדו אלא על ידי דבר אחר, כגון ליבה וליבתו הרוח, דהאי גרמא דגרים ליבוייה לאו בגוף הדבר הניזק אהני אלא בהדלקת האש המזקת הוא דאהני, והלכה האש אחר כך והזיקה מעצמה. דאלו נעשית האש מחמת לבויו היה חייב בנזקיה, דמבעיר את הבעירה קרינא ביה, אלא כיון שלא נעשית האש מחמת לבויו לבדו אלא על ידי הרוח שסיעתו פטור. וכ"ש גבי מרחיקין את הסולם מן השובך כדי שלא תקפוץ הנמיה, שנמיה זו שהיא הדבר המזיק לא באה מכח בעל הסולם אלא מעצמה היא באה ומריה דסולם דרגא בעלמא הוא דקא גרים לתקוני לה. וה"ה גבי קור קור, דאומני ברה"ר הוו יתבי ועורבי דאכלי דמא וסלקי ויתבי בתאלי לאו מכח אומני קא אתו, דכי האי גוונא ודאי פטור. אבל היכא דאהני גרמא דידיה בגוף הדבר הניזק, כגון זורה ורוח מסיעתו בזמן שהזיק המוץ דרך הליכתו דאשתכח דאהני כחו בהזיקא גופיה חייב, דכמאן דאזיל מכחו לחודיה דמי. וה"ה גבי ליבה וליבתו הרוח היכא דליבה בכלים הניזקין עצמן דאע"ג דאין בלבויו לבדו כדי להדליק אלא ע"י הרוח שסיעתו חייב. וההיא דמקשינן בפ' הכונס צאן לדיר נהוי כזורה ורוח מסייעתו ופרקינן כי אמרינן זורה ורוח מסיעתו הנ"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא הוא וגרמא בנזקין פטור, ולא קא משנינן הני מילי לענין שבת דאהנו מעשיו בגופו של איסור אבל הכא דלא אהנו מעשיו בגופו של איסור גרמא הוא וגרמא בנזקין פטור, היינו טעמא דנהי דלא אהנו מעשיו בגופו של דבר הניזק מיהו האי מעשה גופיה דאהנו ביה מעשיו איסורא הוא, דאסיר למגרם מידי דאתי מיניה היזקא לאינשי, אי משום לפני עור לא תתן מכשול ואי משום ואהבת לרעך כמוך, וכיון דהכא נמי איכא איסורא בגופו של מעשה דאהנו ביה מעשיו לא מצי לשנויי אלא כדשנין, דכי אמרי' זורה ורוח מסייעתו כמאן דאזלא מכחו לחודיה דמי. הנ"מ לענין שבת דאהנו מעשיו בגופו של איסור לגמרי ולא מצי לאהדוריה לאיסוריה ולא לחיוביה, מאי טעמא דמלאכת מחשבת אסרה תורה והא אתעבידא מחשבתו ומלאכה דעבד עבד, ואי נמי אזלא ההיא מלאכה לאיבוד איסוריה להיכא אזיל וחיוביה להיכא אזל, אבל הכא גבי ליבוי דלא אהנו מעשיו בגופו של איסור לגמרי אלא גרמא הוא דאסיר למיגרם היזקא לאינשי ואי הדר סלקיה לגרמיה מקמי דליזיק איעקר ליה איסוריה מעיקריה וכ"ש דליתיה לחיוביה, אשתכח דלא אהנו מעשיו בגופו של איסור לגמרי אלא גרמא הוא, וגרמא בנזיקין כי האי גונא פטור. והתם הוא דמיירי בגרמא דגרים למעבד מידי דאתי מיניה היזקא ולא אהנו מעשיו בגופו של איסור לגמרי כדאמרן, ולא למצי למילף משבת משום דלא דמי להדדי, אבל הכא דמיירי בגרמא דגרים לאזוקי ולא מצי להדוריה לאיסוריה ולא לחיוביה לא מצי לפלוגי בין שבת לנזיקין דתרוייהו כי הדדי נינהו, ודינא הוא דילפי מהדדי, דהא כמה מילי דילפי נזקין משבת כגון נפילת הבור דכתיב בה (שמות כא,לג) ונפל שמה שור או חמור ויליף שור שור משבת, וה"ה לתשלומי כפל ולהשיב אבידה כולהו משבת ילפי:
תדע דזורה ורוח מסייעתו היכא דאזיק דרך הליכתו מיחייב, דלא יהא אלא אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו דרך הליכתן דמיחייב, [ד]הוו להו תולדה דאש, כדאמרי' בהדיא בפרק ארבעה אבות (ב"ק ו א) דמאי שנא אש שכן כח אחד מעורב בהן וממונן ושמירתן עליך הני נמי [כח] אחר מעורב בהן וממונן ושמירתן עליך, וכל שכן זורה ורוח מסיעתו דכוחו מעורב בה. ועוד מדאקשינן עליה דרבינא מגץ היוצא מתחת הפטיש, ש"מ ברוח מסיעתו קא מיירי, (דהא) [דאי] קא אזיל גץ מכוחו לחודיה היכי מצי לאקשויי מינה עליה דרבינא, ואמאי אצטריך לפרוקי התם ניחא ליה דליזיל הכא לא ניחא ליה דאזלא, לימא התם כחו הכא זיקא הוא דקא ממטי לה, אלא ודאי ש"מ דהתם גבי גץ היוצא מתחת הפטיש נמי בדקא ממטי ליה זיקא קא מיירי ואפי' הכי חייב. ומתני' גופיה נמי הכי דיקי כדברירנא לעיל (ד"ה דבי):
ואי קשיא לך אם כן לרבינא אש דכח אחר מעורב בה דחייב רחמנא עלה היכי משכחת לה, הא לא ניחא ליה דתיזיל. וכי תימא כגון דשלחה איהו, הא כתיב (שמות כב ה) כי תצא אש ומשמע מעצמה (דקא) [כד]אמרינן בהדיא בפרק כיצד הרגל (ב"ק כב ב). ותו הכלב שנטל את החררה והלך לו לגדיש ואכל את החררה והדליק את הגדיש דמשלם (שם כא ב), מי ידע בעל הכלב דניחא ליה. ותו גמל שהוא טוען פשתן ועובר ברשות הרבים נכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל הגמל חייב (שם סב ב), מי הוה ניחא ליה לבעל גמל דלידלק פשתניה כי היכי דליזיל ולדלקה לבירה. ועוד אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו, דקאמרינן (שם ו א) דאי דבהדי דאזלי מזקי היינו אש, מי הוה ניחא ליה למרה דליפול כי היכי דליזקו:
וכי תימא כי קא פטר רבינא ברוח שאינה מצויה אבל ברוח מצויה מודה דחייב, מכלל דמר בר רב אשי אפילו ברוח שאינה מצויה נמי מחייב, אי הכי מ"ט דמר בר רב אשי, אי מזורה ורוח מסייעתו כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו גבי שבת ברוח מצויה אבל ברוח שאינה מצויה לא אמרינן. תדע מדמקשינן התם גבי ליבה וליבתו הרוח אמאי נהוי כזורה ורוח מסייעתו ופריק רבא כגון שליבתו הרוח שאינה מצויה, דשמעת מינה דזורה ורוח מסייעתו דמחייב גבי שבת דוקא ברוח מצויה אבל ברוח שאינה מצויה פטור, דאי ס"ד אפילו ברוח שאינה מצויה נמי חייב מאי שינוייה דרבא, נהי נמי דליבתו רוח שאינה מצויה להוי כזורה ורוח שאינה מצויה מסייעתו דחייב, אלא לאו ש"מ דכי אמרי' זורה ורוח מסייעתו חייב [הנ"מ] ברוח מצויה אבל ברוח שאינה מצויה פטור. לעולם אימא לך דמר בר רב אשי ורבינא כי פליגי ברוח מצויה פליגי, אבל ברוח שאינה מצויה כ"ע מודו דפטור. והני סוגיי כולהו דמשמע מינייהו דאש דאזלא ברוח מצויה אע"ג דמוכחא מילתא דלא ניחא ליה למרה דתיזיל חייב הלכתא נינהו, מיהו לאו אליבא דרבינא נינהו, דאיכא למימר דקסבר רבינא דאש דחייב רחמנא בדאזלא ברוח מצויה לא מיתוקמא אלא בשהדליק ברשות הרבים וכל שכן בשל חבירו, אבל במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חבירו לא מיחייב עלה אלא היכא דהלכה מעצמה כגון קולחת או נכפפת ועצים מצויין לה. וכל היכא דאמרינן בעלמא דאש אע"פ שכח אחר מעורב בה חייב, אליבא דרבינא לאו במדליק בתוך שלו קיימא. ואמטול הכי לא אקשינן עליה אש דחייב רחמנא עלה היכי משכחת לה, דאי בשכח אחר מעורב בה משכחת לה במדליק בר"ה, ואי בשאין כח אחר מעורב בה משכחת לה אפילו במדליק בתוך שלו (ואמטול הכי לא אקשינן עליה מאש דחייב רחמנא) משום דהנך עצארי כי עבדי בדנפשייהו קא עבדי וכי האי גוונא ברוח מצויה אליבא דרבינא מיפטר פטיר, הילכך ליכא לאקשויי עליה אלא מגץ היוצא מתחת הפטיש. ומשני רבינא התם ניחא ליה דליזיל הכא לא ניחא ליה דאזלא:
והשתא דאתית להכי איכא למימר נמי דקא סבר רבינא דכל היכא דניחא ליה דתיזיל אפילו במדליק בתוך שלו וכח אחר מעורב בה חייב. הילכך הני סוגיי כולהו יכלינן לשנויינהו אליבא דרבינא בין לסברא קמא בין לסברא בתרא. דלא מיבעיא אש דחייב רחמנא דאיכא לשנויי בה כדשנין, אלא אפילו גבי כלב שנטל את החררה, דכיון דמיירי בכלב דחד וגחלת דחד כי שקיל לה לגחלת לאו מרשותא דמריה קא שקיל לה, הילכך הוה ליה כמדליק ברה"ר מקשינן וליחייב בעל גחלת ופרקינן כששימר גחלתו אליבא דהילכתא הוא דמקשינן ומפרקינן, אבל אליבא דרבינא ליכא לאקשויי ולא מידי אלא אע"ג דלא שימר גחלתו כיון דבתוך שלו הדליק ולא הלכה אלא על ידי הכלב שהוליכה פטור. וכן מתני' דקתני (שם סב ב) אם הניח החנוני את נרו מבחוץ החנוני חייב, כיון שהניחה מבחוץ במקום שאינו רשאי כמניח ברה"ר דמי. וכן סוגיא (דהתם ו א) דאוקימנא דאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו דאי בהדי דאזלי מזקי היינו אש אליבא דהלכתא קאמרינן. ויכלינן לאוקומה אליבא דרבינא בגג דעלמא אי נמי בתל ברשות הרבים ונפלו ברוח מצויה והזיקו, אבל בתוך שלו לא מיחייב עלייהו בכח אחר מעורב בהן אלא במידי דניחא ליה דליזיל.
ואי משום זורה ורוח מסייעתו לא איצטריך גמרא לתרוצה אליבא דרבינא כלל, דפשיטא ליה לגמרא דטעמיה דרבינא הכא כי טעמיה דרב אשי בההיא דהכונס צאן לדיר, ולא שאני ליה לרבינא בגרמא בנזקין בין היכא דאהנו מעשיו בדבר הניזק עצמו להיכא דלא אהנו מעשיו אלא בדבר המזיק. ולית הלכתא כרבינא בהני אנפי, דקי"ל כמר בר רב אשי דמדמי לה להא לזורה ורוח מסיעתו, ולא אמרינן גרמא בנזיקין פטור אלא בדלא אהנו מעשיו אלא בדבר המזיק:
אשתכח השתא דהיכא דאהנו מעשיו מיד בדבר המזיק ולא אהנו בניזק אלא לאחר זמן, אע"ג דלא אהנו במזיק אלא על ידי דבר אחר המסיעו, כיון דאהנו ביה מיד אסור לכתחילה, דאסיר למיגרם היזיקא לאינשי, כי מתני' דסולם ונמיה (לעיל כב ב), ובדאיעבד פטור מתשלומין כיון דלא אהנו ביה מעשיו דהיינו הנחת סולם אלא ע"י דבר אחר כדמוכח בההיא שמעתא גופה דמסקינן בה גרמא בנזקין פטור. והיכא דמהני מעשיו בניזק גופיה אע"ג דלא מהני אלא על ידי דבר אחר, אי מהני לאלתר מחייב עליהו בין לכתחילה לעכובי עליה בין בדאיעבד לחיוביה תשלומין, כדאמימר וכי דינא דאש וגץ היוצא מתחת הפטיש, וכ"ש היכא דאהנו מעשיו לחודיהו מיד בניזק גופיה. ואי אהנו מעשיו לחודיהו בניזק גופיה מיהו לא אהנו ביה אלא לאחר זמן לא מיתסר לכתחילה, כרבי יוסי דאמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו, וטעמא דמילתא כדי שלא לעכיב על כל אדם לעשות בשלו מה שאינו מזיק לחבירו מיד, דאם כן אין לדבר סוף. ואי אתי מיניה לחבריה ניזקא לאחר זמן כיון דעל ידי מעשיו לחודייהו קאתי ליה נזקא אע"ג דארחיק שיעור הרחקה מחייב תשלומין, כסתמא דמתני' (לעיל כ ב) ודלא כרבי שמעון. וכולהו לא אמרן אלא דלא אניסא, [ד]כל אנוס רחמנא פטריה דכתיב (דברים כב,כו) ולנערה לא תעשה דבר. ורוח שאינה מצויה כאונס דמי כדברירנא לעיל (ד"ה וכי) משמעתא דליבה וליבתו הרוח דהכונס צאן לדיר. ובריש ההוא פירקא (נו א) גבי הכופף את קומתו של חבירו לפני הדליקה דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים דיקי היכי דמי [אי] דמטיא ליה ברוח מצויה בדיני אדם נמי ליחייב אלא דמטיא ליה ברוח שאינה מצויה פטור מדיני אדם, והתם הוא דחייב בדיני שמים משום דקא עביד מעשה בדבר הניזק, דאי לא עביד ביה מעשה פטור לגמרי, וכן הלכתא:
נקטינן השתא מיהא שמעתא, דכל היכא דכחו מעורב בהיזק, אע"ג דדבר אחר מסייע ליה לאמטויי היזיקא גבי ניזק, כי הוי גיריה מיחייב לארחוקי ואי אזיק חייב. והנ"מ ברוח מצויה, אבל ברוח שאינה מצויה פטור. והוא הדין לכל מידי דלא שכיח נמי פטור. והיכא דמחייב, לא מיבעיא לכתחלה דמחייב לארחוקי דלא גרע מנמיה, אלא אפי' בדאיעבד נמי אי אזיק חייב, דהא ברירנא דכי פליגי ברוח מצויה פליגי, ולאו בחיוב הרחקה בלחוד פליגי אלא אפי' בחיוב תשלומין נמי פליגי, למר בר רב אשי חייב לרבינא פטור, וקי"ל כמר בר רב אשי. ולא דמי לסולם, דשאני התם דלאו אהני בהו דהיינו הנחת הסולם בדבר הניזק כלל אלא נמיה היא דמהניא ביה והנחת הסולם גרמא בעלמא הוא. ולא תימא הנ"מ כגון זורה ורוח מסייעתו דניחא ליה דליזיל מוץ דלא ליערב בהדי כריא דחיטי, אי נמי כגון גץ היוצא מתחת הפטיש של נפחים דניחא ליה דליזיל אבראי דלא ליתזקו בגויה בחנותיה, אלא אפילו גבי רקתא דכיתנא דלא ניחא ליה דתיזיל אלא ניחא ליה דתינח בארעא משום דניחא ליה בגוה לכמה מילי (אלא), אפילו הכי אי אזלא ומזקא מחייב. ולא תימא הנ"מ היכא דלא מטיא אלא ברוח מצויה, אלא אפילו היכא דאזלא ברוח שאינה מצויה שיעור מאי דהוה חזיא למיזל ברוח מצויה חייב משום מיגו:
והנ"מ בגיריה היכא דאהנו מעשיו דמזיק בדבר הניזק גופיה, בין שכח אחר מעורב בהן בין שאין כח אחר מעורב בהן, אבל היכא דלא הוי גיריה לא שייכא בשמעתין כלל. וכבר ברירנא לעיל דאי עבד בתוך שלו ע"י הרחקה כראוי אפילו אין כח אחר מעורב בו שרי לכתחלה כר' יוסי, ואי ברשות הרבים אפילו כח אחר מעורב בו אסור ומנעינן ליה, מידי דהוה אסולם לגבי שובך. ובדאיעבד בין בעושה ברשות הרבים בין בעושה בתוך שלו לכי מטי היזיקא היכא דלא אניס, אי מעיקרא בשעת עשיית הדבר המזיק אין כח אחר מעורב בו עם כחו ולאחר זמן הלך והזיק חייב, מידי דהוה אאש וכיוצא בה. ואי מעיקרא כח אחר מעורב בו, אם עושה ברשות הרבים ולא הדר קנייה פטור מתשלומין, דגרמא בנזקין פטור ואע"ג דלא אניס, ואי קנייה בהגבהה או מחמת שהיה בתוך שלו וכיוצא בו חייב, מידי דהוה אאש היכא דהויא ממונו דלא עבדה איהו. אבל אנוס, אי עביד מעשה כל דהו בדחבריה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, מידי דהוה אכופף קומתו של חבירו לפני הדליקה היכא דמטא ברוח שאינה מצויה. ואי לא עבד מעשה בדחבריה כלל, אע"ג דאי לא עבד מידי בדנפשיה לא הוה מזיק, כיון דאניס בהזיקיה בין דעביד ברשותיה בין דעביד ברשות הרבים פטור לגמרי כדברירנא לעיל (ד"ה אשתכח):
קח. וש"מ דכותל המפסיק בין שני בתים או בין שני חצרות אע"פ שכולו של אחד מהם ואין לשני חלק בו ולא זכות להשתמש בו, אין בעל הכותל רשאי לסותרו שלא מדעת חברו אלא אם כן היה רעוע ריעות שמוזהר עליו לסתרו משום לא תשים דמים בביתך שאפי' ב"ד כופין עליו לסתרו, אבל בריא לא משום דאזיל מיניה היזיקא לרשותא דחבריה. דלא מיבעיא היכא דסתר כי אורחיה דקא נפלי אבניו ועפרו לרשותא דחבריה, אלא אפי' היכא דסתר ליה מאידך גיסא דלא נפלי אבניו ועפרו אלא לרשות עצמו נמי לית ליה רשותא, משום דאזיל אבקא ומזיק למאן דקאי ברשותא דחבריה, מידי דהוה ארקתא דכיתנא ואגץ היוצא מתחת הפטיש, דאפי' רבינא לא פליג ברקתא אלא מטעמא דלא ניחא ליה דתיזיל, אבל היכא דניחא ליה דתיזיל אפי' רבינא מודה דמיחייב בנזקיה ומנעינן ליה דגיריה הוא ומודה ר' יוסי בגיריה ובגרמא דגיריה, וכל שכן למר בר רב אשי דקי"ל כותיה, דאפי' גבי רקתא נמי מחייב, וכל שכן גבי כותל. ואפי' אמר ליה יהיבנא לך דוכתא אחרינא דיתבת ביה את [ו]כל אינשי ביתך עד דסתרנא לכותל דידי, מצי אמר ליה לא מצינא דאטרח, כי עובדא דההוא גברא דהוה בני אשיתא אחורי כוי דחבריה דמיפרש בפ' השותפין (לעיל ז א), והוא הדין בכותל הסמוך לרשות הרבים דומיא דעובדא דרקתא. ודוקא ביממא דשכיחי בני רשות הרבים למיזל מהתם, אבל בליליא בשעתא דלא שכיחי שפיר דמי דזה נהנה וזה לא חיסר הוא. והוא דמעיין כל זימנא וזימנא והדר סתר, כדדייקינן בפר' המניח את הכד בלילה נמי איבעי ליה לעיוניה. מיהו אתרא דנהיגי לאפסוקי דרך הרבים עד דסתרי מפסיק עד דסתר, דקי"ל בכי ה"ג דמנהגא מילתא היא, וכן הלכתא:
כ. לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות אחד גפנים ואחד כל האילן היה גדר בנתים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר היו שרשים יוצאין לתוך של חבירו מעמיק ג' טפחים כדי שלא יעכב את המחרישה היה חופר בור שיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו. הני ארבע אמות דקתני אוקימנא [כדי] עבודת הכרם כדי שלא יצטרך ליכנס לתוך שדה חבירו בשעת עבודת הכרם. ומאי שנא ארבע אמות, כדי שיעבור בקר וכליו לחרישה, כדמיברר בפרק המוכר את הספינה (לקמן פג א). ולא תימא הני מילי לטעמייהו דרבנן, אלא אפילו לרבי יוסי דאמר על הניזק להרחיק את עצמו, הכא מודה, חדא דסמוך לנטיעה נמי בעי עבודה והוו להו גיריה, ועוד דכי איכא לפלוגיה בין גיריה ללאו גיריה היכא דאזיל הזיקא ממילא לאחר זמן, אבל היכא דעייל איהו גופיה ברשותא דחבריה אפי' רבי יוסי מודה דלא מצי עייל, הילכך מעיקרא נמי דינא הוא דמעכיב עילויה למיעבד מידי דמצריך ליה למיעל ברשותא דחבריה, כי היכי דלא ליתו לאינצויי, ועוד כי היכי דלא להזיק עילויה. תדע דהא עבדו בה [עובדא] במעשה דרבא בר רב חנן ורב יוסף, דשמעת מינה דדברי הכל היא ואפילו לרבי יוסי כדבעינן למימר קמן (סי' קי):
