(ו) כל זה כתבתי לפי שי' הרשב"א אבל בדהתוס' ב"ק כ"ב הא מבואר דלהכי פטור אפילו בכלו לו חציו ואשו משום ממונו וכמ"כ לר"ל דחייב מיתה על העבד משום גופו ועל הגדיש משום ממונו לפי שבא הכל ממעשה אחד, וכן הביא השער המלך בפ"ג מהל' גניבה לתרץ כן בשם מוהר"י אשקאפה דלא דמי לגונב כיס בשבת שנתחייב בגניבה על מעשה ההגבהה ועל חיוב שבת בעי מעשה הוצאה משא"כ בדבר שבא מכח מעשה אחד, והשעה"מ מייחס ג"כ סברא זו לתלמידי הרשב"א שהביא בשם שיטה כ"י לחדושי ב"ק שכתבו בשלמא למ"ד אשו משום חציו משו"ה בעבד כפות לו פטור דקלבד"מ פי' ואפילו נשרף הגדיש קודם שהגיע לגופו של עבד דהו"ל כזורק חץ וקרע שיראין בהליכתו קודם שהמית שהוא פטור כו' ואוקמי ר"ל כגון שהצית בגופו של עבד משום דקלבד"מ פי' ואפילו נשרף העבד מקמי הגדיש פטור הא למה זה דומה לזרק חץ והלך וקרע שיראין של חבירו אחר שהמית שהוא פטור עכ"ל, אולם השעה"מ תמה על זה דא"א אמאי הוצרך ר' אבין בכתובות לומר בהזורק חץ בשבת וקרע שיראין בהליכתו דפטור משום עקירה צורך הנחה ומשום דלא מצי לאהדורי תיפ"ל כיון שבא מכח מעשה אחת הזריקה ואעפ"י שאין עקירה צורך הנחה ואפשר לאהדורי כמו במדליק את הגדיש תפטור, וכן הקשה מההיא דמרובה דע"י בהא דמקשה דמכי מטא לאויר ביתו קני' מתחייב בנפשו לא הוי עד דמטא לארעא והא כיון דבא מחמת מעשה אחד הכל מודים דפטור, וכן הקשה מהירושלמי בהמצית גדישו של חבירו בשבת דעל שבולת הראשון חייב מיתה מכאן ואילך בתשלומין ומשני דעל כל שבולת ושבולת חייב מיתה וכן בחסימה ולפי דבריהם למ"ל להירושלמי לומר על כל שבולת ושבולת חייב מיתה, תיפ"ל דהא בא מכח מעשה אחד יעו"ש ולדבריהם אי אפשר לתרץ כמשכ"ל בשי' הרשב"א משום דאשו משום ממונו חייב אח"כ דהא בדבריהם מפורש דאפילו למ"ד אשו משום ממונו נפטר מצד קלבד"מ ומבואר בד' התוס' ותלמידי הרשב"א דקלבד"מ מסלק המעשה לגמרי והתוס' לשיטתם בגיטין נ"ג דדמי לנתנסך ע"י אחר ולהכי אינו חייב משום ממונו ג"כ וכן תמה בס' תרומת הכרי סי' שצ"ב על הנמוק"י שכתב ראשו משום חציו הוא כזורק את החץ שבשעה שיצא מתחת ידו אז באותה שעה נעשה הכל מהא דכתובות ל"א דלמ"ל להטעם דעקירה צורך הנחה תיפ"ל דעבור חיוב שבת וממון בא על תחלת הזריקה וכמ"כ מהא דב"ק ע' ומהירוש' דכתובות בהמצית את הגדיש ומסיק אע"כ דליתא להאי טעמא כלל ולעולם לא מחויב לא מיתה ולא ממון אלא בתר בסוף ואף דאנוס הוא בהכי חייבי רחמנא יעו"ש.
והנה תמיהות התרומת הכרי על דברי הנמוק"י י"ל בפשיטות דאע"פ דס"ל דאשו משום חציו וכמו שנעשה הכל מעיקרא ובתר מעיקרא אזלינן והיינו לכשנעשה בפועל בסוף חייב עליו מעיקרא [ואין סתירה מד' הנמוק"י לדהתוס' בב"ק י"ז שכתבו דאם זרק חץ ובא אחר ושברו דפשיטא דחייב ול"ש כאן מנא סבירא תבר דאי אזלינן נמי הכא בתר מעיקרא לא משכחת בצרורות חצי נזק דדוקא בדהתוס' דבא אחר ושברו שלא נעשה בפועל לבסוף לא אזלינן בתר מעיקרא אבל לכשנעשה לבסוף אזלינן בתר מעיקרא והקצוה"ח בסי' ש"צ חושב דפליגי הנמוק"י והתוס' ולפמש"כ לא פליגי, ומיושב ג"כ מה שתמה הקצוה"ח מד' הרא"ש בפ' כיצד הרגל גבי התיזה ברה"ר =ברשות הרבים= והזיקה ברה"י =ברשות היחיד= דחייב שכתב ואע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר אסיקנא לעיל כרבה דבתר מעיקרא אזלינן הכא לא אזלינן בתר מעיקרא אלא אחר המקום שנעשה בו הנזק דתלי קרא ברגל ובער בשדה אחר והביעור הי' בחצר הנזק ואי נימא לחלק בין זרק חץ לזרק כלי א"כ מאי קשי' דהא התם התיזה ברה"ר דאינו אלא צרורות והו"ל זורק חץ יעו"ש, ולמש"כ היכא שהוא בא בפועל לידי סוף אזלינן בתר מעיקרא אף בזורק חץ וא"כ בדין התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י בדין שתהי' בתר מעיקרא כיון שהגיע לידי סוף +ומש"כ התוס' דאי אזלינן נמי הכא בתר מעיקרא לא משכח"ל בצרורות חצר נזק אע"ג דבצרורות נעשה בפועל וראוי ליזל בתר מעיקרא כמו באשו משום חציו לד' הנימוקי נראה דכיון דבחץ לא אזלינן בתר מעיקרא היכא ששברו אחר ולא אמרינן מנא תבירא תבר היכא שלא נגמר החיוב על ידו א"כ מיתלי תלי' חיובו בגמר הדבר על זה יש הלכה מדין צרורות והוכחת התוס' דאי נימא גם בחץ דאזלינן בתר מעיקרא כמו בזרק כלי א"כ דמי לדרסה על הכלי ונתגלגלה למקום אחר דאי אזלינן בתר מעיקרא חייב נ"ש =נזק שלם= וצרורות היכי משכח"ל, אבל כיון דבחץ לא אזלינן בתר מעיקרא היכא שלא יצא בפועל ומיתלי תלוי עד גמר הדבר להכי יש על זה דין צרורות ולא דמי לדרסה על הכלי כו' דהתם הוי מנא תבירא מיד וכאלו נעשה בפועל לגמרי להכי בנידון הנימוק"י באשו משום חציו שנגמר הדבר ויצא אל הפועל החיוב על תחלת עשייתו ודמי כאלו נעשה כל המעשה מיד וכן במש"כ הרא"ש בהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י כיון דנגמר הדבר אף שיש על זה דין צרורות מ"מ לגבי דין זה אזלינן בתר מעיקרא וע"ז תי' הרא"ש דילפינן מקרא דבע' בשדה אחר דלגבי צרורות אזלינן בתר גמר הדבר בשעה שהי' ההיזק בפועל]. וכיון דבעינן שיהי' נעשה בפועל להכי לענין דין פטור דקלבד"מ בעינן שיהי' חיוב מיתה וממון בפועל כאחד, ולהכי בזורק חץ וקרא שיראין בהליכתו ניהו דדין חיוב בין למיתה ובין לממון נתחייב על פי מעשה זריקתו מעיקרא מ"מ כיון דחיוב מיתה בפועל לא הי' קודם שבא לידי העברת ד"א בפועל וכיון דבפועל אינם באים כאחד אין בזה פטור דקלבד"מ וכן בהצית בגופו של עבד אעפ"י שיש בזה חיוב מיתה בפועל מ"מ על שריפת הגדיש שאח"כ כיון שלא הי' חיוב ממון בפועל בעת הצתת הגדיש אין זה באים כאחד וכסברת הרשב"א ואין סתירה לפי"ז לד' הנמוק"י מכתובות ל"א ומב"ק ע' ומד' הירושל' בכתובות וכ"ז י"ל לשי' הנימוק"י אבל לשי' התוס' בב"ק ותלמידי הרשב"א ומוהר"י אשקאפה דס"ל דכל שנעשה ע"י מעשה דקלבד"מ נפטר דדמי לעשה אחר יקשה כנ"ל.
והנה תמיהות התרומת הכרי על דברי הנמוק"י י"ל בפשיטות דאע"פ דס"ל דאשו משום חציו וכמו שנעשה הכל מעיקרא ובתר מעיקרא אזלינן והיינו לכשנעשה בפועל בסוף חייב עליו מעיקרא [ואין סתירה מד' הנמוק"י לדהתוס' בב"ק י"ז שכתבו דאם זרק חץ ובא אחר ושברו דפשיטא דחייב ול"ש כאן מנא סבירא תבר דאי אזלינן נמי הכא בתר מעיקרא לא משכחת בצרורות חצי נזק דדוקא בדהתוס' דבא אחר ושברו שלא נעשה בפועל לבסוף לא אזלינן בתר מעיקרא אבל לכשנעשה לבסוף אזלינן בתר מעיקרא והקצוה"ח בסי' ש"צ חושב דפליגי הנמוק"י והתוס' ולפמש"כ לא פליגי, ומיושב ג"כ מה שתמה הקצוה"ח מד' הרא"ש בפ' כיצד הרגל גבי התיזה ברה"ר =ברשות הרבים= והזיקה ברה"י =ברשות היחיד= דחייב שכתב ואע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר אסיקנא לעיל כרבה דבתר מעיקרא אזלינן הכא לא אזלינן בתר מעיקרא אלא אחר המקום שנעשה בו הנזק דתלי קרא ברגל ובער בשדה אחר והביעור הי' בחצר הנזק ואי נימא לחלק בין זרק חץ לזרק כלי א"כ מאי קשי' דהא התם התיזה ברה"ר דאינו אלא צרורות והו"ל זורק חץ יעו"ש, ולמש"כ היכא שהוא בא בפועל לידי סוף אזלינן בתר מעיקרא אף בזורק חץ וא"כ בדין התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י בדין שתהי' בתר מעיקרא כיון שהגיע לידי סוף +ומש"כ התוס' דאי אזלינן נמי הכא בתר מעיקרא לא משכח"ל בצרורות חצר נזק אע"ג דבצרורות נעשה בפועל וראוי ליזל בתר מעיקרא כמו באשו משום חציו לד' הנימוקי נראה דכיון דבחץ לא אזלינן בתר מעיקרא היכא ששברו אחר ולא אמרינן מנא תבירא תבר היכא שלא נגמר החיוב על ידו א"כ מיתלי תלי' חיובו בגמר הדבר על זה יש הלכה מדין צרורות והוכחת התוס' דאי נימא גם בחץ דאזלינן בתר מעיקרא כמו בזרק כלי א"כ דמי לדרסה על הכלי ונתגלגלה למקום אחר דאי אזלינן בתר מעיקרא חייב נ"ש =נזק שלם= וצרורות היכי משכח"ל, אבל כיון דבחץ לא אזלינן בתר מעיקרא היכא שלא יצא בפועל ומיתלי תלוי עד גמר הדבר להכי יש על זה דין צרורות ולא דמי לדרסה על הכלי כו' דהתם הוי מנא תבירא מיד וכאלו נעשה בפועל לגמרי להכי בנידון הנימוק"י באשו משום חציו שנגמר הדבר ויצא אל הפועל החיוב על תחלת עשייתו ודמי כאלו נעשה כל המעשה מיד וכן במש"כ הרא"ש בהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י כיון דנגמר הדבר אף שיש על זה דין צרורות מ"מ לגבי דין זה אזלינן בתר מעיקרא וע"ז תי' הרא"ש דילפינן מקרא דבע' בשדה אחר דלגבי צרורות אזלינן בתר גמר הדבר בשעה שהי' ההיזק בפועל]. וכיון דבעינן שיהי' נעשה בפועל להכי לענין דין פטור דקלבד"מ בעינן שיהי' חיוב מיתה וממון בפועל כאחד, ולהכי בזורק חץ וקרא שיראין בהליכתו ניהו דדין חיוב בין למיתה ובין לממון נתחייב על פי מעשה זריקתו מעיקרא מ"מ כיון דחיוב מיתה בפועל לא הי' קודם שבא לידי העברת ד"א בפועל וכיון דבפועל אינם באים כאחד אין בזה פטור דקלבד"מ וכן בהצית בגופו של עבד אעפ"י שיש בזה חיוב מיתה בפועל מ"מ על שריפת הגדיש שאח"כ כיון שלא הי' חיוב ממון בפועל בעת הצתת הגדיש אין זה באים כאחד וכסברת הרשב"א ואין סתירה לפי"ז לד' הנמוק"י מכתובות ל"א ומב"ק ע' ומד' הירושל' בכתובות וכ"ז י"ל לשי' הנימוק"י אבל לשי' התוס' בב"ק ותלמידי הרשב"א ומוהר"י אשקאפה דס"ל דכל שנעשה ע"י מעשה דקלבד"מ נפטר דדמי לעשה אחר יקשה כנ"ל.
